מספר הבכורות, 22273, יחסית למספר הכללי 603650, הוא בקירוב אחד לשלושים, ואם נניח שמספר הנפשות מבן חודש ועד בן עשרים הוא לערך כמספרם מבן עשרים ומעלה (כפי שהוא כמדומה היום), נמצא שמספר הבכורות (שנמנו מבן חדש ככתוב) הוא קרוב לאחד מששים מן המספר הכללי – מה שמעיד לכאורה על משפחות-ברוכות של קרוב לששים ילדים במשפחה (שרק אחד מהם בכור)! – מספר שאמנם מצינו בדברי חז"ל על הכתוב ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד (שש לשונות של ריבוי), שהיתה כל אשה יולדת "ששה בכרס אחד" או "ששים בכרס אחד" [ואפשר לקיים שניהם אם נאמר שהיתה כל אחת יולדת עשר לידות של ששה ששה].
היחס הזה אף הוא עולה מפקודי הלויים, שמספרם הכולל 22300, כפי שעולה מסיכום מנייני פקודי שלשת משפחות הלוי, ומהם 300 בכורים (ש"הפקיעו את עצמם" ועל כן לא כללם הכתוב בסיכום הכללי, וכמובא ברש"י מחז"ל), הרי אחד לשבעים וארבע, ונמצא שמשפחות הלויים ברוכות אף יותר ממשפחות ישראל.
[ובדבר השאלה מדוע אם כן נמוך מספר הלויים משאר שבטי ישראל כדי כך שאף כי נמנו מבן חודש אינם אלא כשני שלישים מן הבוגרים בשבט מנשה הקטן שבישראל – כבר דיברו בזה ראשונים ואחרונים, וראה סיכום נאה בספר הפרשיות לאבא ז"ל (כרך ז עמודים סט-עג). ומה שנראה לי להוסיף בזה, שאכן כדברי רבותינו לא היו הלויים בשעבוד, מן הסתם בתור 'כהנים' אשר חוק מיוחד להם מעם פרעה, ככתוב לעניין מכירת הארץ לפרעה, ואולם כפי הנראה היה זה רק להללו שהתמסרו לכהונתם ולא הקימו משפחות (או רק משפחות מינימליות), וכנהוג אצל כהני הנוצרים עד היום הזה, וכך אמנם נהג רובו הגדול של שבט לוי (אשר מטבע ברייתו לכך הוא נוטה, ככתוב "ואת אחיו לא ידע ואת בניו לא הכיר כי שמרו משמרתך", כלומר (לפי פשוטו): עוזבים את משפחתם וגולים למקום תורה עד שאינם מכירים את בניהם כשחוזרים לביתם), ורק מיעוט קטן שלא היו מסוגלים לכך הקימו משפחות ונתרבו ככל ישראל (ויותר, כדי 'למלא את השורות החסרות')].
* * *
ועדיין אין הדעת נוחה בכל זה, שהרי פסוק הריבוי הנ"ל נאמר עוד בטרם החל השעבוד (-משנולדה מרים שנקראה על שם המירור, שמונים ושש שנים לפני היציאה), האם אמנם יתואר שנמשך הריבוי המופלג הזה (שנשמע מוגזם מאד גם בעתות שלום ורווחה) גם תוך כדי המירור? (וגם אם נאמר כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ, אין זאת אומרת שנשמר שיעור הריבוי, ובפרט לאחר גזרת "כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו" שגרמה לעמרם לפרוש לגמרי כדברי רז"ל). ועוד זאת: ריבוי מופלג כזה לאורך מאתים שנה ויותר, כשבעה דורות, יביא אותנו משבעים נפש למאות מליונים ויותר.
אבל מעבר לכל זה, מסתתרת כאן שאלה נוספת שאינה מיושבת במהלך האמור (וזכורני שגיסי, ר' חנוך בו ארזה ז"ל, עורר על כך, ואיני זוכר אם גם השיב תשובה מניחה את הדעת): מתוך ששים ריבוא ויותר הבוגרים המנויים, לפחות מחציתם בגיל הפריון בלא שיהיו בניהם בני עשרים. היכן הם בכוריהם הקטנים של אלו, שמבן חודש ועד בן עשרים, ומדובר לכאורה במספרים עצומים?!
אין לנו אלא ללכת בכיוון ההפוך ולומר כך: המצב הקשה-מנשוא שהיה בטרם גילוי הסנה, בו נאנחו בני ישראל ויזעקו ככתוב, לא איפשר כלל וכלל לידות חדשות, והמעטים שנולדו לא שרדו, כי נתמכמכו בבנין כשלא סיפק התבן (וכדברי רבותינו על מיכה ששלפו משה מן הבנין שנתמכמך בו), או שרחץ פרעה בדמם כדברי רז"ל. גם בתקופות קודמות פחות-קשות, לא היה הריבוי מופלג, ואם היה – מעטים מן הילדים שרדו, אך גם מאותם מעטים, מתי-מעט בכורות היו, כי נתנכלו המצרים בעיקר לבכורים, שראו בהם מדרך-הטבע פוטנציאל להנהגה עתידית, וכך נותר בהם אחד מעיר ושנים ממשפחה.
אם אמנם כן, ניתנת (או נטענת) בכך משמעות נוספת למכת בכורות מצרים: בני בכורי ישראל בעמים, ובכורֵי-בני-ישראל הם האמורים לייצג ולהוביל את בכורת ישראל, ואומר אליך שלח את בני ויעבדני (ועיקר העבודה בבכורות היא) ותמאן לשלחו – ואת בכוריו הרגת – הנה אנכי הורג את בנך בכורך.
כך שניתנו בכורי המצרים תחת בכורי בני ישראל, נפש תחת נפש, אך לא רק כעונש ונקמה על העבר, אלא גם כפדיון והצלה ממשית למעט-הבכורים שנותרו, ומסתמא נרדפים היו על נפשם, ומי יודע אם היה נשאר מהם שריד ופליט אלמלא מכת בכורי מצרים ושילוח ישראל הבכור בעמים עם שרידי-בכוריו. משום כך "ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי" – לי-לשמי ולעבודתי הצלתים ופדיתים (ולא רק כנהוג לפרש שהיו גם הם בסכנה יתרה מפני המשחית שאינו מבחין בין בכור לבכור).
[ואגב, בילדותי שמעתי בשם מאן-דהוא שאמר בדרך השערה מסתברת, כי אותם שלשה ושבעים ומאתים בכורים שלא נמצא בן-לוי כנגדם ונפדו בחמשת חמשת שקלים – מן הנולדים במדבר היו בַּשנה-ויותר שמן היציאה ועד המניין, ומאחר שלא היו בעולם בשעת מכת בכורות, לא נתקדשו קדושת הגוף ודים ליפדות בממון.
וכמו מצות פדיון הבן לדורות שמבוססת כמובן על פדיון אלו הבכורים שניתן בעבורם, לאהרן הכהן נשיא הלויים, חמשה סלעים, אשר בוודאי לא סיפק בהם אלא לעכשיו ולא לעתיד – בניגוד לאלו שנפדו בבן-לוי שדי בכך להפטר לדורות, כי גם הלויים נתקדשו תחתם לדורות – ונמצא גדר מצות פדיון הבן, שיראה כל אחד מישראל את בכורו הנולד לו כאותן בכורים הנוספים על העיקר, על הללו שהיו במכת בכורות, וינהג בו בהתאם].
ועוד הערה אחת. לאור האמור עולה לכאורה בידינו הסבר אפשרי נוסף לבעיית מיעוט הלויים שדוּבר בה למעלה: כשם שהבכורות נרדפו על נפשם כמבואר, גם הלויים נרדפו בתור שבט של 'כהנים' (כנ"ל), שמהם יצא משה שגילה ניצני מנהיגות והוצרך לברוח (מלבד סיפורי חכמים על ראיית אצטגניני פרעה בלידתו כי נולד מושיעם של ישראל) – מה שמחשיד את כל השבט ואולי גרם שידללו אותם (ואת בכוריהם) במישרין או בעקיפין (כשלמראית עין "מכבדים" אותם כ'כלי-קדש' ואולי גם פוטרים אותם מן העבודה הקשה, וגם לכך ישנן כמדומה דוגמאות לא-מעטות בהיסטוריה הארוכה שלנו) יותר מאשר את שאר השבטים.
* * *
ועוד מהלך נוסף בכל זה מיסודו של מחותני הר"ר עמנואל שילה הי"ו: ייתכן שהיו הבכורות ביציאת מצרים מרובים פי כמה, אלא שאירע בהם דבר במעשה העגל, כי כן כתוב בו "ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך ישראל", ולא רחוק לשער שהיו הזובחים ברובם בכורים, גדולי המשפחות, שהיו רגילים מעודם בעבודת שמים (וכפי שמצינו בסיני "וישלח את נערי בני ישראל ויעלו עולות ויזבחו שלמים לה'", ופירשו חכמים שהם הבכורות), ועכשו התמכרו לתחליף (וכעניין שמצינו ביהונתן בן גרשום שנעשה כהן לפסל מיכה). וממילא נאמר כי הם הם עיקר המתים בעקבות כך, שהם לא רק שלושת אלפי הנופלים בחרב הלויים, אלא גם הניגפים במגפה, ככתוב ויגוף ה' את העם אשר עשו את העגל (ולדברי חכמים היו גם רבים נוספים ש"נבדקו במים כסוטות" וכדכתיב "ויטחן (את העגל) עד אשר דק, ויזר על פני המים וישק את בני ישראל".
[לפי זה יש מקום לומר שגם בכורי הלויים (הקרובים ביותר לאהרן הבכור למשה שעשה את העגל) היו בכלל העובדים, בתור בכורים ולא בתור לויים, ויתפרש לפי זה "הרגו איש את אחיו" (וכן "איש בבנו ובאחיו") כמשמעו, שהרגו הלויים גם באחיהם ובניהם ממש (וגם זה אחד מן הפירושים לברכת משה ללוי "את אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע"). ולא עוד אלא שאפשר להמשיך ולומר שרבים מן העובדים והזובחים היו גם פשוטי-לויים שגם הם מורגלים בעבודה והלכו בעקבות אהרן נשיא שבטם (ומה שכתוב "ויאספו אליו כל בני לוי" פירושו שכל הנאספים אל משה מבני לוי בלבד היו, או: כל בני לוי החיים עמנו עכשו, בשעת כתיבת הדברים) – מה שיכול להוות הסבר נוסף למיעוט שבט לוי ביחס לשאר השבטים].
אולם לאחר העיון נראה כי גם אם ישנו גרעין של אמת בדברים הללו, אין בהם משום פתרון שלם לבעיית מיעוט הבכורים, אלא ראוי הוא אולי להצטרף לפתרון אחר. שהרי נאמר ביציאה ממצרים "ויסעו בני ישראל מרעמסס סוכותה כשש מאות אלף רגלי הגברים". וגם אם נאמר שיש כאן "עיגול" כלפי מטה, בוודאי לא נוכל להוסיף יותר מחמשים אלף (אשר מהם יש להפחית 3650 היתירים במפקד על שש מאות אלף, אם כי ייתכן שמקצתם נעשו בני עשרים לאחר היציאה, וכן את הבוגרים שב-23300 הלויים), ואם כן לא הרווחנו הרבה, כי עדיין מספר הבכורים מועט בהרבה מן המצופה.
ועוד זאת: בוודאי רבים מן הבכורים קטנים היו מכדי להיות בין הזובחים לעגל [ואם לא נאמר כנ"ל שיצאו היוצאים בעור-שיניהם כמעט בלי ילדים, הרי מיעוט הבכורים הקטנים, בניהם של מחצית הבוגרים היוצאים, הם, כאמור, עיקר הבעיה שלפנינו].
* * *
לאחר שכתבתי מה שכתבתי, הועברה אלי תגובה מאת הר"ר איתי אליצור הי"ו, שאביו, הר"ר אורי ז"ל, היה נוטה לומר בענין זה, שרוב ישראל אשר במצרים לא נענו למצות משה לתת את הדם על המשקוף והמזוזות, ונגפו בכוריהם עם בכורי המצרים, וזהו הפשר למיעוט הבכורות. הרווח במהלך זה הוא שיש בו הסבר "אחיד" גם למיעוט הבכורים הבוגרים וגם לקטנים, בניהם של ששים ריבוא היוצאים. ואולם כאן בדיוק גם מקום החולשה: קשה מאד לומר שרוב ישראל ההולכים אחר משה אל ארץ לא זרועה לא האמינו בו לאחר שהוכיח את עצמו בתשע מכות, ולא הטריחו את עצמם בדבר קל להנצל מן הנגף.
אבל ניתן לומר באופן לא רחוק, שמאחר שידענו מפי רבותינו כי רבים מבני ישראל נותרו במצרים ורק אחד מחמשה (או מחמשים) יצאו, סביר לומר שהנשארים הם אלו ש"הצליחו" במצרים ויצאו מן המעגל הנמוך של עובדי הפרך אל מקום גבוה יותר במערכת (של "בית העבדים" הכללי שבנה יוסף, שישראל שנכנסו אליו בכפיה אחרונים, מצאו עצמם בתחתית הסולם) עם תנאים טובים יותר, ומיהו המתאים להצליח כמו הבכורים שמעמדם גבוה במשפחה, ומן-הסתם המצרים עצמם קידמו אותם ו"צ'יפרו" אותם כדי שישתפו פעולה עם המערכת ויתבוללו בה (וגם לכך דוגמאות בהיסטוריה, כמו הצדוקים (צאצאי המתיוונים) בבית שני שרובם מחוגי הכהונה והאליטות, וכן "הנוצרים החדשים" בגירוש ספרד שרובם משכבת העשירים והמשכילים). [וכך ניתן לומר גם על הלוים, שגם הם "אליטות כהניות" ואולי רבים מהם (לא רק בכוריהם) נטמעו במצרים באותה דרך (ומעין-דוגמא לכך – הלוים שלא עלו עם עזרא בבית שני), וגם בכך הסבר אפשרי למיעוט הלוים].
מהלך זה הוא בעצם ווריאציה אחרת למהלך שבו בחרנו, המדבר על רדיפת בכורות ישראל והשמדתם בידי המצרים, ואילו כעת מדובר על "שמד רוחני", היינו התבוללות. נוכל גם לפרש לפי זה "עד בכור השפחה" כלפי בכורי ישראל ש"קוּדמוּ" מעבודה בשדה לעבודה בבית הריחיים, וניחא להם להשאר במצרים ולהמשיך להתקדם במערכת… גם "ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי אותם לי", מקבל טעם חדש: את הללו המעטים ששמרו לי אמונים ונבדלו מרוב בכורות ישראל שדבקו במצרים המשעבדים! [ויושם לב שמשולב כאן גם משהו מדברי הר"ר עמנואל הנ"ל שנספו הרבה מבכורי ישראל בעוונם, אך לא (רק) בעגל, אלא (בעיקר) במצרים עצמה, שבתור כהנים-זובחים השתלבו טוב יותר גם בפולחן המצרי (ואם כי גם על כל ישראל נאמר "הללו עובדי עבודה זרה", וכנראה בספר יחזקאל, היה זה "מקופיא" בלא דבקות-בחטא)].
* * *
מהלך אחר נשלח אלי בשם ר' אליהו בלר, מתמטיקאי שבנה מודל סביר (לפי בדיקת נתונים של ריבוי טבעי ותוחלת חיים ועוד), המאפשר בהחלט להניח שמספר הבכורים המנוי אכן מתאים לצפי של הראויים להוולד בשנה אחת בלבד מקרב ששים ריבוא היוצאים (לעומת מאות אלפי בכורים צפויים מקרב הבוגרים!). ואם כן עלינו להניח שרק בהם מדבר הכתוב – אפשרות שהעלה הרמב"ן בפרשתנו (ג,מה), ודחאה רק משום שלא נראה בעיניו שנתרבו כל כך בשנה אחת.
ואולם בספר שמות (יג,יא) כתב הרמב"ן: "על דרך הפשט קדש לי כל בכור – כל הנמצאים בישראל היום (עם היציאה), כי בעבור שפדאם ממות בהכותו בארץ מצרים צוה שיהיו קדושים לו לעבוד את עבודת ה' לכל אשר יצוה בהם. ולא צוה להם עתה פדיון עד שהחליפם בלוים וצוה בפדיון העודפים, אבל המצוה בנולדים לא נהגה במדבר (עד שיבואו לארץ, ככתוב "והיה כי יביאך")". סיום דברי הרמב"ן הוא כשיטת ריש לקיש בבכורות (ד,ב) וכפשט המקרא. ולדבריו-אלו נראה שלא קדשו אלא הללו שהיו בשעת מכת בכורות ולא הללו שנולדו במדבר, וכל זאת מצד "הפשט" ולא רק מצד שלא סביר שנולדו כל כך בשנה ראשונה.
[לעומת זאת דברי הרמב"ן בפרשתנו שנתקדשו גם הנולדים בשנה ראשונה, מתאימים לדעת רבי יוחנן שקדשו בכורות במדבר, שנראה לפום ריהטא שכוונתו להללו שנולדו בשנה ראשונה (אשר אולי הם הם השלשה ושבעים ומאתיים, כהשערה המובאת לעיל) – מה שמסביר למה לא הוצרכו ליפדות הנולדים מעתה במדבר, כי בדור הזה שכולם יחד כבר "מכוסים" כולם, ורק מביאתם לארץ ופיזורם, ציוותה תורה שינהגו הכל כמנהג העודפים במדבר, וכנ"ל. לפי זה מובן גם למה ידבר הכתוב בעתידות, היינו בפדיון שבא לכאורה רק בעקבות העגל ולא בעצם הקדושה שיכולה שתשאר בהם לעולם, כי אכן לא מתייחס הפדיון (שבפרשת והיה כי יביאך) אלא לעודפים ולנולדים בארץ, אבל הללו שהיו במכת בכורות היו אכן מתקדשים לעולם אלמלא חטא העגל, וכנראה מציווי "קדש לי כל בכור" שלא נזכר בו פדיון. או שמא כוונת הכתוב לומר שיוכלו לפדות עצמם גם המתקדשים עכשו קדושת הגוף אם ירצו ויעמידו אדם תחתיהם, ובעקבות העגל נתממשה בציווי האפשרות הזו. וראה בחידושי הרש"ש לשמות רבה סוף פרשה יט, ובחזו"א או"ח קכה,ז].
תודה אחי,
אני מתמוגגת למקרא דבריך מריאלייה מקראית במיטבה! נחת רוח לאבא שלנו ז"ל שתוספת הברכה שבנו מביא אגב העיון במספרים גברו מ… ועל ברכות אביך, שתיבדל לחיים ארוכים וטובים ויוסיפו לך כפליים כשנותיך (ועוד 7…).אמן
מעניינות מסקנותיך מהנתונים. למשל אודות משפחות הלוויים שהיו מרובות יותר ממשפחות ישראל (דבר המוסבר למשל באי נשיאתם בעול עבודת הפרך), ואודות משפחות ישראל שממניין הבכורות עולה שהיו גדולות ממה שנראה על פניו כיחס של אחד משלושים בכורות לעומת בוגרים, אם ניקח בחשבון את מספרם ביחס למספר הכלל כולו, גם של בני פחות מ20 שלא נמנו (בהסתמך על נתון סטטיסטי מקובל). ואגב כך מתפרש הריבוי של ישראל על פי שתי הדרשות גם יחד (שישה או ששים בכרס אחת! את מראה יפה שהוא כלל לא מוגזם, 60 במשפחה הם בס"ה "תוצרים נורמליים" של עשר לידות לאישה (לא דבר חריג בימינו) שכ"א של שישייה…-(גם זה אינו מפיל אותנו היום מהכסא…)).
מגוון הפתרונות שאתה מעלה על הקושי אודות מיעוט הלוויים במניין שבמדבר מרתקים, שוב בשל היותם נגזרים ונסמכים על המציאות במצרים ואח"כ בחטא העגל מתוך הכרותך את שטח המצרי,מתוך זה גם מתבהר יפה עניין הבכורות ועניין מכת בכורות. אני אוהבת שאתה באמת הרבה יותר ריאלי ביחס לעומק עינוי מצרים ולא נותן לקורא לברוח בפשטות למדרשים אודות הפריון הפנטסטי והמנחם. היה ריבוי אך לא כל הזמן באותה מידה, שאם כן היינו מצפים למאות מליונים! (לא חשבנו על זה… אלא כפי הנראה בשעת השמד של הבנים היילודים התמעטה עד מאד הילודה וההישרדות. סיפור עמרם וודאי משקף את התנהגותם של המונים,
בקיצור אתה מצייר מתוך התבוננות מפוקחת תמונת עינוי הרבה יותר ריאלית .
מצבם העגום של הבכורות במצרים… מכת בכורות שאינה רק נקמה אלא כורח הישרדותי.
מצבם הכלל לא פשוט של הלווים שלכאורה זכו למעמד מועדף עפ"י חוק הכהנים המצרי אך לא הביא עמו פריון.
ובכלל נרדפותם של הלוויים כמסתבר במצרים.
פתחת לי תמונה לא מוכרת ומהפכנית על חלקם של הלוויים בחטא העגל… מורכב מאד! לא כפי שהורגלנו לחשוב שכולם היו בצד של ה"טובים".
הזמנת אותנו להתבונן ב"בכורות הלוויים שנראה כי חטאו שם כבכורות… ובכלל ההבחנה שאת עושה בין מרכיבים שונים בשבט כפי שבאו לידי ביטוי בחטא העגל.
הרבה חידושים יפים הנובעים לא רק מהבנת הכתובים אלא אף יותר מהרגשתם.
מחותני היקר הרב עודד, יישר כוח על המאמר הרחב, המקיף והמחכים
שתי הערות:
באשר לטענה שחסרון הבכורות לא קרה לאחר יציאת מצרים, והראיה שכבר ביציאה היו "כשש מאות אלף רגלי, הגברים לבד מטף". יש כאן הנחה מובלעת שהמספר ביציאת מצרים מונה גם הוא מגיל עשרים שנה ומעלה כמו במפקד. ואולי אין הדברים כך, ושמא מנו מגיל גבוה יותר (אולי בן שלושים, כמו גיל תחילת העבודה של הלוויים 'בן שלושים לכוח').
ועוד ייתכן שנמנו שש מאות אלף מגיל עשרים, אך כפי שכתבת בקיצור בשנה שחלפה היה מספר גדול של בני 19 שנעשו בני עשרים, והם השלימו את חשבון הבכורות שמתו בעגל. ובכל מקרה צריך לומר שהתרבו בשנה הזאת, שאם לא כן איך יש במפקד שלאחר חטא העגל יותר ממה שהיו ביציאת מצרים, והרי נחסרו מהם עובדי העגל. ועל כרחך שהיתה התרבות בשנה הזאת, ואולי היתה התרבות גדולה. גם מסתבר שהמספר של "כשש מאות אלף רגלי" כולל גם את הלויים, שעדיין לא הופרדו מלהימנות עם כלל ישראל, ואיך הגענו לאחר שנה ל-603 אלף בלי הלויים? אלא צריך לומר או שכשש מאות אלף אינם מבני עשרים ומעלה אלא מגיל מבוגר יותר, או ששנתון בני ה-19 שהפכו לבני עשרים היה גדול ביותר.
ומה שכתב הרב איתי אליצור בשם אביו ז"ל, קשה לי לקבל זאת שמכת בכורות היכתה גם בבני ישראל. והרי משה אמר "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו". וכל התיאור של מכת בכורות בתורה מתאר אותה ככזאת שקרתה בקרב המצרים, לא בקרב ישראל. ואם מתו חלילה בכורות רבים מישראל, מדוע פרעה מיהר להיכנע ולשלח את העם, הרי היה באפשרותו לתלות שהמכה אינה קשורה לרצון ה' להוציא את ישראל ממצרים, שאם כן מדוע לקו גם בכוריהם?
אמנם מה שכתבת שלא מסתבר שרבים בעם ישראל לא עשו את המצווה הקלה של מריחת הדם על המשקוף והמזוזות, יש לומר שאין זו מצווה קלה כל כך, אלא מצווה שמצריכה הרבה אומץ ואמונה, שהרי היא ממש זביחת תועבת מצרים לעיניהם תוך הצהרה על כך לכל העובר ברחוב, ועל כך אמר משה לפרעה "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו?". ומכאן שצריך היה להאמין ולאזור אומץ ולהתגבר על הפחד שהמצרים יסקלונו.
ושוב יישר כוח על הדברים
עמנואל שילה