צילומי העמודים הישנים שלפנינו הם מעין טיוטה של חיבור על מדרש רבה מאת ר' אברהם אליהו כי טוב ז"ל משנת תשי"ג, המכיל תקציר וביאור קצר על פתיחתו של בראשית-רבה. כמדומה שזו ההתנסות הראשונה של רא"א בכתיבת ספרים. ר' אברהם אליהו

פרשת ראה, השלישית ב"שבע דנחמתא", היא כנגד מדת התפארת, ועוסקת רובה ככולה בחיי המקדש ("תפארת ישראל"), המכונה בפרשה – 14 פעמים! – "המקום אשר יבחר ה'". לכאורה מדובר בבחירה אלקית, גזורה מגבוה, מראש-מקדם, ואינה מניחה מקום לבחירה אנושית, ואולם בשים-לב לכותרת

לא לדורו של משה בלבד או לדורם של דוד ושלמה; לא לדורו של יחזקיהו או לדורו של מלך המשיח בלבד, כי אם לדור ודור המליכו בעבר ולדור ודור המליכו בצווי לעתיד לא-ל, כי הוא לבדו בכל דור ודור ואף בדורות

סדרת מכתבים זו של ר' אברהם אליהו כי טוב לידיד נפש בארצות הברית, נכתבה על רקע הקשיים הכספיים שאליהם נקלעה פאג"י ואנשיה. רא"א פרש מהפעילות הפוליטית והחל בהקמת מפעל פרטי של הוצאה לאור. * ב"ה א' תבוא תשי"ד ירושלים ת"ו

פרשתנו עוסקת ביום השמיני למילואים. אהרן בסיוע בניו הקריב על המזבח לראשונה קרבנות בעדו ובעד העם, ובכך הכשיר את המזבח לעבודת הקודש, לאחר מכן נשא את ידיו ובירך את העם. ואכן – יצאה אש מלפני ה' ואכלה את הקרבנות, העם

סיפור יציאת מצרים מתחיל בלחם, שיש לו חשיבות מרכזית בפסח. הוא הנושא העיקרי של החמץ מזה, ומופיע כמצה, כלחם עוני, מזה. ללחם יש מקום של כבוד ביהדות. כל סעודת מצווה נערכת על הלחם. מברכים עליו ברכה מיוחדת לפני

עניין חטא העגל קשה להבנה. הוא בלתי צפוי ואינו מתקבל על הדעת, בייחוד שסמוך הוא למעמד ההתגלות המרשים שהעם חזה בו בהר סיני ולשמיעת קולו של ה' הנראה אליו בקולות וברקים. ננסה לבחון את מצבו הפיזי והנפשי של העם באותה

בהכנות לקראת המפגש של יעקב עם עשו אחיו, לאחר שחצה את המחנות לשניים, לאחר שהתפלל יעקב לה' שיצילנו מידי אחיו ולאחר המנחה הנדיבה שהכין על מנת לרצות אותו – הוא משלח את כולם מעל פניו. הוא מעביר את נשיו, שפחותיו

וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול – והנה שאול ממשיך ללוות אותנו עד קרוב לסוף הספר (ראה מאמר מד), ולאו דווקא לגריעותא (כמבואר שם). מצד אחד שאול הנזכר בשמו למול

בסוף מאמר מב עלתה לנו האפשרות שמרד אבשלום (ואחיתופל) בחברון בירת יהודה (ומקום הולדת אבשלום), נשען ביסודו על שבט יהודה, שיש בלבו על דוד שעזב את חברון ופניו אל ה'ממלכתיות' (שמייצגת ירושלים), ואינו מבליט את יהודה הגובר באחיו ולו המלוכה.

כפי הנראה אמנון משמעו נאמן או אָמוּן לינון. ינון או נין הוא כידוע יורש עצר (כמו "לי ולניני ולנכדי" באבימלך, "נין ונכד" ביהויכין, ו"לפני שמש ינון שמו" במזמור (עב) לשלמה), ונאמן לינון (או לנון) הוא אם כן הנועד למלכות. כמו

מפיבושת שמו מעיד עליו שהוא קרוב ברוחו ובאופיו לאיש בושת דודו המולך תחת שאול, וכן שניהם סמוכים זה לזה בדברי הימים-(א ט,מ-מא, ושם קרוי איש בושת אשבעל ומפיבושת מריב בעל). הבושה והצניעות היא תכונתו המובהקת של שאול עצמו, והמנוגדת לאופי