הדברים הבאים הינם תמליל הרצאה שנישאה על ידי ר' אליהו כי טוב בפני אנשי חינוך בארצות הברית, ככל הנראה, מטעם רשת "תורה ומסורה". הדברים נאמרו בחודש אדר, כנראה בשנת תשל"א. הרצאה זו זכתה להדים מרובים בקרב הקהילה היהודית בארצות הברית.
תודה לרב גרשון קיציס, חתנו של ר' אליהו כי טוב, שתמלל את ההרצאה והמציא לנו את התמליל. התמליל עבר עריכה קלה.
ארבעה ראשי פרקים הם בלימודנו בנושא זה ששמו מעמד הר-סיני: הזכות, הקניין, הייעוד, והאימונים.
[הזכות]
אנחנו מברכים בכל יום על התורה, ברכת התורה. (אני מניח שגם הנשים מברכות). ברכה אחת אנחנו מייחדים "ברוך אתה ה', נותן התורה". אחר כך באה ברכה שנייה: "ברוך אתה ה', המלמד תורה לעמו ישראל". אם כן, מתן תורה היה אמנם ביום אחד, ביום שישי או ביום שביעי לסיוון, ועם זאת הוא אקט מתמיד כל הימים, כל הדורות. במובן זה, הקדוש ברוך הוא אינו יותר נותן התורה, כי אם מלמד התורה.
אם כן, מה בין זה לזה?
מותר לומר, וכך נאה להזכיר גם לבנינו ולבנותינו: ישראל זכו בתורה לא על ידי מתנה סתם. אמנם חכמים אומרים על הפסוק "כי לקח טוב נתתי לכם" – "במתנה ניתנה תורה", אבל ישראל זכו לתורה לא רק במתנה. היו להם זכויות במשך הדורות, החל מאברהם אבינו, שעבר כל העשרה נסיונות; דרך יצחק שנעקד על המזבח; יעקב, שברח מאחיו וסבל בייסורי הגלות הקשים ביותר; השבטים; ועד לשעבוד בני ישראל ומצוקתם במצרים ובים סוף. כל אלה היו הכנות למתן תורה. גם כשעברו ישראל את הים, ועשו את השבועות הראשונים במדבר, אותם שבעה שבועות מיום צאתם מארץ מצרים עד יום מתן תורה, הייתה דרכם רצופה נסיונות וייסורים.
לא נבצר מהקדוש ברוך הוא לתת לעמו, אלה שהוציאם באותות ובמופתים חזקים ונוראים, את המן ביום הראשון, עם הבאר ועם כל שאר המתנות. אבל אנחנו לומדים בפרשת "בשלח", היה להם לחם – לא היה להם מים; היו מים – שוב אפס הלחם; היו שניהם – בא עמלק. כל מיני שעבודים וקשיים צרות ופחדים. דרך קשה של נסיונות עברו ישראל כדי שיזכו למתנה הזאת.
התורה עצמה ניתנה במתנה. אבל כדי שיזכו למתנה הזאת, היו צריכים להראות שהם שווים את המתנה. אם כן, הרי זה שכר? גם כן לא. היו להם זכויות, ואף על פי כן התורה ניתנה במתנה.
אדם שעושה שירות טוב למלכו, מן הדין שהמלך נותן לו שכרו, אבל אין המלך חולק ממלכותו. אין המלך נותן-מוסר מלכות למי שעשה לו שירות הטוב ביותר. האקט של מתן תורה היה הרבה יותר משכר טוב. זכו ישראל שהקדוש ברוך הוא יחבק אותם, יכבד אותם, ייתן להם הרבה מתנות אחרות, אבל לשכר זה של קבלת התורה לא זכו. התורה עצמה קבלו במתנה. והדברים יתבארו לאחר כך.
ידוע לנו מספרי חז"ל שהקדוש ברוך הוא, בשעה שבא לתת תורה לישראל, הציע אותה קודם לאומות אחרות. הציע לישמעאל, הציע למדין, הציע לעשו: "שמא אתם רוצים לקבל את התורה?". טוב, ידוע לנו שהאומות סרבו. אבל מותר לנו להבין דברים כפשוטם, אף על פי שיש בזה דברי סוד ואגדה ורמז – גם מלך כל הארץ עושה משפט, ולא שייך בעניין זה גניבת דעת. הקדוש ברוך הוא כשבא להציע לאומות לקבל את התורה, היה מוכן שהם יאמרו, אולי מישהו מהם, "כן, בבקשה. או קיי, נקבל את התורה". מה היה אז? הייתה התורה ניתנת להם או לא? מה שנֹאמר לא יהיה טוב. אם נאמר שייתנו להם – איך היו מוכנים לקבל את התורה? לא ייתנו להם – הרי זאת הצעה של גנבת דעת חס ושלום, "השופט כל הארץ לא יעשה משפט"?
אלא אילו הייתה קמה אומה ואומרת: "או קיי, אנחנו מוכנים לקבל את התורה", מה היו אומרים להם? "בבקשה, הַתחילו! והרי גם ישראל לא זכו לקבלת תורה מיד. התחיל אברהם הראשון, אברהם אבינו עבר כל עשרת הנסיונות, ועבר חיים של קדושה בתוך מציאות כזאת, דבר שעוד לא נשמע בעולם; עבר יצחק והוסיף; בא אחר כך יעקב אבינו והוסיף על שניהם; ואחר עברו בני ישראל דרך כור הברזל במצרים. הַתחילו, עברו את כל המעברים הללו. תבואו גם אתם לידי כך. לא תיתכן מתנה זו שיקחו אלא עַם שנבחן ועמד במבחנים האלה, וכוח אבותינו גם בנו.
היה מישהו שאמר: אברהם יצחק ויעקב הם אבות האומה, ו"אין קוראים 'אבות' אלא לשלושה". רק אברהם יצחק ויעקב נקראים 'אבות'. אם כן, ראובן שמעון ולוי, משה ואהרן, מה הם שלנו? הם אבות אבותינו שלנו. כל הדורות הבאים שאחרי כן, כל גדולי הדורות הם "אינזערע זיידעס" [=הסבים שלנו]. רק אברהם יצחק ויעקב הם אבות לנו. כי יש יניקה ישירה, גאנץ Direct [=לגמרי ישירה] מאברהם יצחק ויעקב, לכל אדם בישראל שהוא בן להם. וכשם שהם אבות לנו, כך אנחנו בנים להם, במובן הפשוט של "קינדער צום טאטען" [ילדים לאביהם]. "ברא כרעא דאבוה" אומרים חכמים – כוח האב בבנו. לא כל כוחם של ראובן שמעון ולוי בנוּ, מפני שהם רחוקים מאתנו מרחק של מאות דורות. כוחם של אברהם יצחק ויעקב באחרון שבבנים, על כן הם נקראים 'אבות'. והשיחה בעניין זה ארוכה. לא עכשיו העת. אבל מספיקה ההערה הזאת בלבד להבחין בין 'אבות' ל'אבות אבותינו'.
אברהם יצחק ויעקב הם אבות. כל מה שהאישים האלה פעלו בחייהם, הכוח הזה נמצא בנו. כל שכן שהיה נמצא בדור הזה שקבלו את התורה. לכן הם באו עם מטען גדול. הם באו עם הבאגאז' הארוך הזה. אנחנו באנו עם האוצר הגדול הזה של זכויות. עם הזכויות האלה היה די להקדוש ברוך הוא אילו היה משלם לנו את שכרנו הטוב, כשאר המתנות. רצה הקדוש ברוך הוא לתת לישראל את הגדולה שבמתנות – נתן לנו את התורה בחינם. מתנה בחינם. מה היא התורה? נדבר אחר כך.
מה פירוש "תורה"? אנחנו הרי מדברים באמונה הפשוטה הזאת שנחלנו מאבותינו וחכמינו בכל הדורות. רבותינו אומרים בסגנון הפשוט שלהם, התורה מהי? התורה היא שעשועיו של הקדוש ברוך הוא. התורה נבראה אלפיים שנה לפני בריאת העולם. כשבא הקדוש ברוך הוא לברוא את העולם, הסתכל בתורה, ועל מתכונתה של התורה ברא את העולם. כלומר, לא מפני שיש שור וחמור, לכן ניתנה המצווה "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו". להיפך, מפני שהייתה כתובה בתורה שלו, שקדמה לבריאת העולם, עניין זה של "לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו", לכן נבראו בעולם שור וחמור. וכן הלאה. התורה קדמה לעולם. העולם הוא רק תמצית קטנה, מהדורה אחת מן המהדורות הרבות שיש לתורה בכל העולמות. וזאת התורה הכתובה הנתונה בידינו, אחת המהדורות.
את התורה הזאת זכינו לקבל במתנה. סימן לדבר יש, עובדה אופיינית מאוד שלפעמים אנחנו מסיחים את דעתנו ממנה: קבלת התורה כתובה בפרשת יתרו. מעניין הוא סדר הכתובים. לפני שהתורה מספרת לנו על עצם האקט של מתן תורה, היא מספרת לנו סיפור על יתרו שבא עם צפורה אשת משה, ושני בניה עמה, אל המדבר. חז"ל מגלים לנו – אמנם יש כמה דעות בזה, אבל אנחנו נוקטים כרבי שמעון בן אלעזר, כפי שאומר רש"י – אף על פי שהקדימה התורה וכתבה עניין בואו של יתרו, ציפורה ובני משה, לפני מתן תורה, הביקור הזה היה מאוחר. קודם ניתנה תורה לישראל ולאחר מתן תורה בא יתרו וצפורה ושני בניה עמה.
הננו למדים דבר מאוד מעניין: ידוע ידענו כל הזמנים מן הפסוק שכתוב "ויענו כל העם יחדיו". "כל העם" – אומרים חז"ל: אילו היה חסר אחד במעמד הר סיני – לא הייתה התורה ניתנת. כל העם דווקא, עד האחרון שבהם. אילו אחד היה חסר היו ממתינים לו, מחכים לבואו. אם כן, לכולם היו ממתינים, רק לבני משה, בני משה רבינו, זה שעל ידו נחלנו התורה הזאת, הם לא היו במתן תורה?! אשתו של משה רבינו לא הייתה במתן תורה?! משה רבנו שלא היו לו יותר משני בנים – הוא בגפו היה?! כל ישראל, עד האחרון שבהם, כולם היו חסרים. והם לא היו חסרים?! נישט אויס געפעלט [=לא חסרו]?!
פשוט, מפני שלהם חסרה ההכנה הזאת של הזכות. הם לא עברו את כור הברזל במצרים, הם לא נתייגעו, לא נוסרו, לא נשתעבדו. חסרה הייתה להם ההכנה לקבלת התורה, לכן לא זכו. זכו אחר כך מכוח היותם חלק של כלל ישראל. או מכוח אותה הבושה שהם סבלו בבואם, כשכל ישראל הסתכלו עליהם בתמהון: 'אוי וי, בניו של משה רבינו…, What you have Missed [=כמה שאתם הפסדתם]!'. כמה גדול היה הצער, וכמה גדולה הייתה החמלה עליהם. מה שהם עצמם סבלו מזה. אולי זה היה מה שהשלים להם את ההכנה לקבלת תורה.
אבל זה בא ללמדנו, שאין התורה מורשה. אף על פי שכתוב "תורה ציוה לנו משה מורשה" – זה לאחר שקיבלנו אותה. אבל טרם קבלתה לא קיבלנו אותה במורשה. היו צריכים לשלם מחיר יקר מאוד כדי שנזכה לקבל את המתנה הזאת. ולאחר שזכינו, אז היא ניתנה לנו במתנה.
[הקניין]
הקניין עצמו. מה קנינו בזה שהקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה?
אנחנו הרבה מאוד פעמים אובדים (באל"ף) בשגרה. מתן תורה, איזה תינוק בישראל לא יודע על היום הזה?! יודעים, חושבים שיודעים. אבל דברים הרבה של אל"ף בי"ת שוכחים!
כשאומרים מתן – אומרים נתינה. מה פירוש? אם אני נותן מתנה למישהו, הרי הדבר הזה שייך לו. הוא פוסק להיות שייך לי. הוא לא שייך לי. הקדוש ברוך הוא נתן לנו את התורה. כלומר, מן היום ההוא ומעלה התורה שלנו! כביכול, כבר לא שלו, תורה לא בשמים היא. התורה הזו שבה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, ובה הנהיג את עולמו כל השנים עד אותו יום שלאחר אלפיים חמש מאות ארבעים ושמונה (2548) שנה מיום בריאת העולם, אותה התורה הוא מסר בידינו, ואמר: "מעתה אם תוכלו, תנהיגו את העולם בה".
ולתורה הזו כוח! להיטיב – בוודאי. גם להרע. יש בה סם חיים, יש בה גם סם מוות.
אנחנו, בדור הזה של פיתוח המדע, בדור הזה של מדע האטום, בקלות יכולים למצוא משל: נניח אם הקונגרס של ארצות הברית מחליט שאת כל מפעל האטום, המפעל האטומי שיש במדינה הזאת, לתת אותו למישהו. מפעל האטום זהו הקניין הגדול ביותר שיש למדינה הזאת, בו האנושות של ימינו רואה חלום, בו ננהיג ספינות בים ובו נטיס אווירונים באוויר, בו נרפא חולים ובו נפרנס את כל העולם כולו. אז נותנים את הכוח האטומי הזה, את המונופול של הכוח הזה, למי שאנחנו חפצים ביקרו.
אבל רק זה בלבד יש בכוח הזה? אנחנו יודעים יותר טוב מה עוד עלולים עם הכוח הזה לעשות. בכוח הזה יכולים להחריב עולמות. בפצצה אחת מחריבים ערים; עם הרבה, מחריבים ארצות; בניצול של כל הכוח הזה לרעה, ממוטטים עולם ומלואו ומחזירים אותו לתוהו ובוהו!
ועם כל זאת, הרי זה העושר הגדול ביותר שיש לאנושות. פי כמה וכמה הכוח הזה של התורה שנמסר לנו. אם נרצה לפרש אותו במלים מובנות לנו יותר, היינו אומרים שזאת היא פורמולה אלוקית כיצד להנהיג עולם. נותנים בידינו צומת של כוחות עצומים. אנחנו כאילו אוחזים חבלים ומערכת של כפתורים, כפתורי לחיצה: לוחצים בכפתור הזה – פרנסה בעולם, בכפתור אחר – חיים ובריאות, בכפתור אחר – כל טוב אחר שבעולם. ויש גם כפתורים שאם לוחצים אותם, In the wrong way מביאים כליה לעולם.
איך? איך אם אנחנו לומדים "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", נעשה רעש בכל העולמות העליונים ותחתונים? איך העולם מתקיים על זה? לא כל אנשי מדע מבינים ויודעים את הפורמולה הזאת, ופה אנחנו יודעים שהפורמולה הזאת היא אלוקית. הקדוש ברוך הוא הכניס בפסוקים האלה, בפסוקים של מעשה בראשית, כוחות לברוא עולמות; בפסוקים של מתן תורה, חוזר ונשנה האקט של מתן תורה. כל טוב העולם, וחס ושלום כל אסון וטרגדיה בעולם – הכול תלוי באותם הבוטונים [=Buttons, כפתורי לחיצה], באותם הפסוקים, באותם הכפתורים. תינוקות של בית רבן יושבים ועוסקים בתורה – כל העולם כולו מזדעזע. חנינא בן דוסא עסק בתורתו, וכל העולם כולו ניזון היה בזכותו של זה. כן אנחנו כולנו בזכות שאנחנו מקיימים את התורה, או בזכות שאנחנו לא מקיימים – – –
אם כן, הקדוש ברוך הוא חלק מכבודו. חז"ל אומרים הרבה יותר, חז"ל אומרים: "ויקחו לי תרומה" – משל למלך שהשיא את בתו לאחד מגדולי המדינה, והבת הייתה לו בת יחידה, אהובת נפשו. לאחר מכן בא המלך אל חתנו ומבקש ממנו: אני אין לי כוח כביכול לחיות בלעדיה, עשה לי טובה, בארמונך עשה מקום גם בשבילי. "ויקחו לי תרומה" – קחו גם אותי. כביכול, אם מותר כך להגיד: הקדוש ברוך הוא במוסרו התורה לנו, כביכול כאילו מסר גם את עצמו.
"צדיק מושל ביראת אלקים" אומר הכתוב, הצדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים – מסר לנו כוח הנהגה בעולם, מסר לנו אדנות בעולם, מסר לנו מלכות בעולם. כל מה שהיה ביקום, בבריאה, אלפיים שנה טרם נברא העולם, הכול נמסר בידינו. ואנחנו עכשיו "בעלי-בתים" על עולם ומלואו, על יקום, על הבריאה, ועל ועל ועל… אסור לפרש.
זה נעשינו רק ביום מתן תורה. קודם לכן, אנחנו יודעים שהאבות קיימו כל התורה כולה, אבות העולם. אפילו נח ידע המצוות. אדם הראשון בגן עדן בוודאי שידע הרבה חכמה של תורה. אבל התורה לא הייתה מסורה לו, והוא נהנה משולחנו של הקדוש ברוך הוא. אבות העולם עשו מצוות מפני שהם יודעים שבתורתו של הקדוש ברוך הוא כך כתוב, אבל התורה לא הייתה קניינם.
ביום זה, ביום שישי בסיוון, ניתנה התורה קניין לנו. והקניין הזה הוא קניין שאינו פוסק. בין אם אנחנו משתמשים עם הכוח הזה לטוב או משתמשים למוטב, התורה כבר לא תילקח מאיתנו. היא ניתנה לנו על מנת שתישאר. אלא מאי? נותנים את הכוח האטומי למי שאינו יודע כיצד לפעול, מה הנאה יש לו? מה תועלת יש לו? אמר לנו הקדוש ברוך הוא: Don’t worry [=אל תדאגו], אני אלמד אתכם. המעשה, האקט, נעשה, בספרי האחוזה ב-Land Office [=טאבו, רישום מקרקעין] זה כבר רשום על שמכם. איך להשתמש בזה? אעמיד לכם נביאים, אעמיד לכם חכמים, אביא עליכם גם שוטים ועקרבים. אם תרצו להשתמש בכפתורים… – לא אתן לכם. – לא אתן לכם, לא מפני שזה שלי, אלא כשם שמצווה כל אדם כשרואה מישהו הולך לאבד עצמו לדעת, יש לו זכות לעצור בעדו. גם אני אעצור אתכם. אבל בקניין שלכם, בו לא אגע. זה שלכם, זה לא היה של אבותיכם ולא של אבות אבותיכם, לא של אברהם יצחק ויעקב, לא של כל צדיקי הדורות עדיכם, ואתם זכיתם.
[הייעוד]
כיוון שפירשנו מהו הקניין, מהו הדבר שניתן בידינו, עכשיו ראוי לנו שנלמד כמה פסוקים שמשמשים בתורה הקדמה לאותו אקט.
לפני שהקדוש ברוך הוא בא ליתן תורה לישראל, הוא ביאר אותה. כמו מחבר שכותב ספר, וכותב לו הקדמה, ובהקדמה הוא מספר מהו התוכן של הספר שהוא בא לכתוב, גם הקדוש ברוך הוא עשה כך לפני מתן תורה. אולי ישראל לא ירצו לקבל. גדולה המתנה, יפחדו ממנה. הוא שלח ביד משה ואמר לו: "אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל", למען ידעו מהו הדבר ומהו הכוח וגם מהו הייעוד.
מה הם חייבים מאותו יום, יש להם עכשיו מצוות – את זה הוא יעשה מחר, אחר קבלת התורה. ילמד אותם מה ומה, מה מותר, מה מצווה, מה רשות, מה החובה ומה אסור – את זה ילמד להם אחר כך. אבל שידעו את התוכן הכללי, על מה מדובר, שלח להם ביד משה. "כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי". לא אבוא לפרש עכשיו את הפסוקים כולם אלא רק מה שנוגע לעניננו.
"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי". "אם שמוע תשמעו" – עדיין לא אמר להם כלום מה לעשות? – אלא זהו ציווי לשמוע בקול ה' שתמיד הוא קורא. קול ה' לאו דווקא מן המצוות ומן הציוויים והאיסורים. קול ה' הנשמע בעולם כולו, בכל עת ובכל שעה. רק צריכים להטות אוזן לשמוע בקול ה'.
שאדם מתרומם על כנפי נשרים לצאת מהעולם של מצרים, של הזוהמה, של הגסות של חיי מצרים – הרי הראיתי לכם. מעתה, אם תשמעו בקולי, שאבן מקיר תזעק, שכל עץ וכל כפיס יענה – "ושמרתם את בריתי" – איזו ברית? עוד לא הייתה ברית?! הוא לא אומר 'ושמרתם את בריתי אשר נכרות בינינו'. פה יש ברית ישנה-נושנה שקיימת בין הקדוש ברוך הוא לעולמו. הקדוש ברוך הוא ברא את עולמו בברית ובתנאי שהעולם ייתן את חלקו, והדורות הקודמים, עשרים ושישה דורות עד עכשיו, לא שמרו את הברית הזאת, והעולם חישַּׁב להתמוטט. אחרי עשרה דורות כאילו נגזרה כליה בעולם. רק בדרך נס ובדרך של חן נותר אז שריד אחד בעולם – נח נשאר בעולם שממנו נבנה העולם.
לאחר מכן שוב העולם הפר ברית ובא דור הפלגה, ולאחר עשרים וששה דורות כבר לא היה קיום לעולם. כל העולם היה תלוי ועומד. "תנאי התנה הקדוש ברוך הוא עם מעשה בראשית: אם יקבלו ישראל – לפחות, כי תחילת המחשבה הייתה שכל העולם כולו ילך בדרך הזאת, אבל לפחות אם ישראל יקבלו תורה – מוטב. ואם לאו, אחזיר אתכם לתוהו ובוהו". העולם כולו לא יהיה קיים. ועכשיו, כל העולם כולו הפר ברית, כל משפחות האדמה עברו ברית ומרדו, בעטו. לפחות תהא בעולם משפחה אחת קיימת שהיא תיכנס בברית הזאת בשמם ובשם כל העולם כולו, למען עצמם. ובייעוד, במשך הזמן, במשך הדורות, להנהיג את הברית הזאת על פני תבל כולה.
אם תשמרו אתם את הברית הזאת – "והייתם לי סגולה מכל העמים". מה זאת "סגולה מכל העמים"? שאלה אחרת: יש אנשים שחושבים שזאת היא אהבת ישראל – לדבר כל טוב מה שיש בעולם על ישראל, ולדבר סרה על כל העולם כולו… כל העולם כולו לא שווה כקליפת השום מול ישראל. כל העולם כולו רשעים, כל ישראל כולו צדיקים. טוב, זה אהבת ישראל כשאדם בא להתגונן נגד רשעת כל העולם כולו שנגדנו. זה עניין לעצמו. אבל לאמיתו של דבר, הרי העולם כולו, עולם ומלואו של הקדוש ברוך הוא. וכאן הבורא מדבר, מלך כל הארץ מדבר כאן, ועדיין אז באותה שעה עוד לא נכנסנו לברית. אם כן, העולם כולו שווה כקליפת השום בעיני הקדוש ברוך הוא, או לא שווה כלום? אנחנו לא מוכנים לענות על זה – הפסוק פה עונה דברים ברורים, וגם זה צריך לזכור לעצמנו, ולהזכיר זאת תמיד לתלמידינו: העולם כולו שווה כקליפת השום? העולם חשוב מאוד. כל הארץ שווה מאוד, הרבה מאוד, לבוראה.
אנחנו הרי נכנסנו לברית – אכן. הקדוש ברוך הוא אומר: כל העמים הם שלי, אבל לא מצאתי בעולם סגולה, ואני רוצה למצוא סגולה בכם. אם כן, מה זאת "סגולה"? הרבה פירושים למלה זאת: סגולה – אוצר גנוז. יש דרך, כך קיבלנו מרבותינו, ובכל הדורות, לפענח מובנים של מושגים על ידי השוואות. יש בלשון הקודש מלה דומה, המלה היחידה שדומה ל"סגולה". אנחנו יודעים רק במלה זאת, שכל מורה או מורָה יודעים – 'סֶגוֹל'. מהו ה'סֶגול'? ה'סֶגול' הוא שלוש נקודות מרכזיות שאנחנו אף פעם לא יודעים מה הראש ומה הסוף. בכל צורה שנהפוך, תמיד תישארנה שתי נקודות למעלה ואחת למטה, או להיפך. ביטוי ידוע לנו.
בדרך זאת מפרשים יודעי תורה: לכל אדם, לכל קומה, קומת אדם, לכל בריה אנושית במיוחד, יש סגולה, ששם יש מרכזי חיים. יש שלושה מרכזי חיים בכל גוף אדם, והאדם הרי הוא ראש כל הבריאה. יש מוח, ויש כבד למטה. המוח למעלה הוא מרכז החכמה של האדם. הכבד – מרכז הדם, החיים התוססים, ובמרכז, נטוי לצד שמאל, יש נקודת חיים שלישית – זהו הלב. כל האנושות כולה, היא גם נקראת 'אדם', וכשם שיש לב באדם יחיד, כך יש לב של העולם. וכשם שיש מוח באדם, כך גם בקומת אדם של המין האנושי. וכן כבד. חס ושלום, ייעקר הלב מאדם חי, אי אפשר לחיות. בלי מוח אפשר לחיות? לא! בלי כבד? לא. אבל יד, חלילה, אם חותכים מגוף חי, אז אדם יכול לחיות. חותכים יד שנייה – עדיין יכול לחיות. חתכו שתי ידיים, באים לחתוך לו רגל – אדם יכול לחיות. כל אלה, לא מן האברים שהנשמה תלויה בהם. חותכים רגל שנייה, הוא כבר גידם, הוא כבר בלי רגליים – ועדיין הוא חי. ואחר כך עוקרים לו עין, ומאבדים לו עין שנייה, ואוטמים לו אוזן, ואוטמים לו אוזן שנייה – עדיין הוא חי. אבל אוי ואבוי לחיים שכאלה. הא?! אוי ואבוי לחיים שכאלה, בלי ידיים, בלי רגליים, בלי אזניים, בלי עיניים, ובלי פה ובלי שאר אברים שאין הנשמה תלויה בהם.
האנושות כולה יחידה אחת. הקדוש ברוך הוא לא הפסיק מעולם את חשבונו עם העולם כולו. הבריאה שלו היא. בעשרה מאמרות ברא את הבריאה הזאת שאנחנו רואים, את הקוסמוס כולו. כמה מאמרות שהקדוש ברוך הוא טרח וברא, גם את כל העמים והלשונות. כולם יחידה אחת. לנו ניתן היעוד – להיות לב העולם. כך גם כותב רבי יהודה הלוי בספרו "הכוזרי": ישראל הם לב העולם. לא יכול העולם בלי ישראל, כשם ששום גוף חי לא יכול להתקיים בלי לב.
גם חכמת העולם, המרכז אצלכם. יכולים להיות חכמים ונבונים בכל העולם כולו, אבל מרכז החכמה תמיד הוא אצלכם. אי אפשר לחיות בלי המוח, אי אפשר לחיות בלי ישראל. אפילו התוקפנות שבחיים, התאוותנות, מרכז היצירה הגשמית, אף על פי שיש כביכול מונופולים לאומות העולם על יישוב העולם ועל החכמה ועל הנהגת תבל, כולם ניזונים משולחננו.
מורי ורבותי, אנחנו שוכחים את עצמנו הרבה מאד. אפילו מרכזי כל רעה שיש בעולם, גם כן משולחננו. מפני שהButton- הוא בידינו. גם זה וגם זה. אנחנו בדורות האחרונים יכולים הרבה מאד לראות מי סובב את הגלגל של ההיסטוריה. אחורה או קדימה, לא חשוב. תמיד חַפשו ותמצאו, יש שמה א אידעלע באמצע – – – מי הביא את הנצרות בעולם – א אידישע קאפפ [=ראש יהודי]. נישט שלעכט?! אוואדע שלעכט [=לא רע?! בוודאי רע]. אה?! אוואדע שלעכט [=בוודאי רע]. וכן תמצאו בדורות: המטריאליזם והמדע, המדע הפיזי והאטומי. וכמובן, כל הדברים המהפכניים. אפילו מרכזי האפיקורסות שלנו. עוד לא היה אפיקורס בעולם כשם שהיה שפינוזה. והוא לימד אפיקורסות לתבל כולה. מפני שהוא לחץ על כפתור Button Wrong ]=כפתור גרוע]. אבל ה-Button בידו, מפני שהוא משלנו. ועדיין מהרסנו ומחריבנו מאתנו לא יצאו, עדיין הם בתוכנו!
"והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ" – הכתוב צועק ככרוכיה: הרי יש לי חשבון עם כל הארץ. סתם "הארץ" בתורה – זה עולם. בלשון החכמים זה נקרא "עולם", בלשון המקרא זה "הארץ". "לי כל הארץ" כלומר, כמי שאומר: הרי חשבון יש לי עם העולם כולו! והעולם לא פורע את שטרותיו. אם כן, העולם עומד לפני פשיטת רגל! תבואו אתם לשלם את השטרות של העולם? תקבלו אתם גם את החובות של העולם, ואתם תהיו הסגולה של העולם.
"אתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". בזמן האחרון היה לנו "עם אדונים", הא?! "עם אדונים" שהיה בעולם, עַם היטלר. מה בינינו, מה בין הייעוד שלנו לאותו הייעוד שהם עיטרו את עצמם בו? עיטרו את ראשם בעטרת הזאת? אנחנו לא "עם אדונים", אנחנו נועדנו להיות "ממלכה" אמנם, אבל של "כהנים". שתי סתירות, שני ניגודים: מלכות – זו אדנות, כהן – זה משרת, שַׁמָּשׁ. נכון, ממלכתכם לא תהיה באדנותכם, בגדולה, בכבוד שתנחלו. מלכותכם, כבודכם וגדולתכם במה? בכהונה שתעשו! יש ממלכה של כהנים? רק כהנים? בית המקדש יכול היה להיות קיים רק על כהנים בלבד? הכהן משמש ציבור, הא?! שלוחי דידן. אם אנחנו הכהנים, מי הם הלויים והישראליים בעולם? אלה הם כל ה-People [=האנשים], כל הארצות, כל המדינות, כל הלשונות.
יש בגוף פסולת אחת שאותה צריך להוציא, שאותה צריך לזרוק. כך יש גם בקומה שלמה של המין האנושי, גם כן ערלה כזאת שאותה צריך לחתוך. "כי מחה תמחה את זכר עמלק". "מחה תמחה" – כי הוא מזהם את הגוף כולו, לא רק שהוא עצמו מזוהם. כי גם זה מתוכנו יצא. הוא היה Cousin [=בן דוד] שלנו. מיהו עמלק? הוא נכדו של יצחק אבינו. הכול מן הכח הזה, הכול מן התמצית הזאת של העולם. אמנם לפני מתן תורה, אבל מן הזרע שהוכן לקבלת תורה.
"והיה בהניח ה' אלוקיך לך מכל אויביך מסביב", מה פירוש? כל האויבים יֵהָפכו לאוהבים, כל האומות יבואו על תיקונן, ויהיה סוף היעוד. ואתם תהיו כוהני כל העולם, משרתַי לשרת את העולם כולו. אז "מחה אמחה את זכר עמלק", ואז יהיה הכיסא שלם והשם שלם, והזוהמה תעבור מן העולם. אבל שאר הארצות, חס ושלום לא תצא אחת מהן – כי חסר לנו אבר. חלילה, אחדות מהן – אז אנחנו בעלי מומים נהיה, האנושות תהיה בעלת מום, מפני שכל אחד ואחד, כל עם ומדינה, יש לו איזו תרומה לבריאה כולה. הביא עמלק אמנם הרבה מאוד צרות, אבל סוף סוף אנחנו הרי הולכים. יש לנו אמונה רבה גם בעתיד. העם העתיק הזה יש לו הרבה יותר סבלנות מאשר לנו. אנו רוצים לראות הכול בבת אחת, אך להיסטוריה יש סבלנות. לא עשינו את כל דרכנו בבת אחת. ועדיין אחרי דרך ארוכה כזאת, עדיין אנחנו עומדים באמצע או קרוב לכניסה. אבל סוף הקץ לבוא. עדיין נזכה לעולם מתוקן, ולא יהא עולם מתוקן אלא עד שיתוקן הכול, הכול. חוץ מאותה הערלה, אותה צריכים לכרות מן הגוף, כי זאת לא מוסיפה אלא רק גורעת.
אם כן, זהו הייעוד, רבותי. כי אנחנו קיבלנו לידינו את המפעל הזה, את מפעל היקום כולו של הקדוש ברוך הוא. עם ה- Buttonשל התורה עלינו לנהוג הרבה את העולם. אילו זכינו היינו יכולים לקצר את הדרך ולעשות זאת מיד – ללחוץ על הכפתורים הנכונים, היינו נכנסים לארץ מיד אחר קבלת התורה, והיינו מביאים בברית המצוות כל האומות בני נח, והכול היה בא לסוף פסוק.
[האימונים]
לא זכינו. וזה מדרך הטבע שלא זוכים. כך ברא הקדוש ברוך הוא את העולם. יש דרך קצרה, ואם לא דרך קצרה – יש דרך ארוכה. והנה אנחנו הולכים בדרך הארוכה, עם התורה הזאת שלא ידענו איך להשתמש. עדיין לא ידענו, ואנחנו לומדים. והרבה ממה שלמדנו, שוב חזרנו ושכחנו. ושוב אנחנו מחכים למלך המשיח שיחזור ויזכיר לנו נשכחות, ויודיע לנו דברים שעוד לא ידענו בעולם. והתחלנו לצעוד בהיסטוריה צעדים ראשונים מיום מתן תורה ואילך. ואז התחילו הצרות, הצרות שלא פסקו עד היום הזה.
נעשה קפיצה ונדבר קצת גם בענייני דיומא. בשבוע זה אנחנו קוראים בתורה פרשת "כי תשא", כשה- Button העיקרי שם, מהו? חרפה גדולה לנו ולכל הדורות. ישראל, ארבעים יום אחרי אותו יום האקט המפואר הזה, אחרי אותו היום שהקדוש ברוך הוא פתח כל שבעה רקיעים, הראה לנו: "חַפְּשׂוּ בכל מקום, אין עוד מלבדי!" עברו רק ארבעים יום, עשינו את העגל. זה היה ה- Button Wrong הראשוני שלחצנו עליו במקום ללחוץ על הנכון. אַי, הכישלון הראשון! אחר כך אנחנו עוברים פרשה אחר פרשה, ספר אחר ספר. צרות, צרות, צרות חוזרות ונשנות בכל עת תמיד.
רבותי, אסור לנו להסתכל בעיני ילד על הדברים הללו. אתם כמוני, כמוני-כמוכם, עוסקים בהוראה. יש לנו תלמידים עם בעיות תמיד. לפעמים מזדמן לנו תלמיד, אנחנו רואים: "אוי וויי, התלמיד הזה נוצר לגדולות, אבל איזה פרא אדם הוא, לא מקבל משמעת! איזה מוח חריף ולב מפותח יש לו ורגיש, אבל תמיד יש צרות ממנו!". מתי המורה יכול לזכות בו, לאחוז בו ולהדריך אותו, להחזיק אותו ביד? כשאותו תלמיד פעם נכשל בעבירה חמורה מאד, אז המורה מרוצה מאד. הוא לא יעניש אותו על העבירה אלא "ביום פקדי ופקדתי". "ביום פקדי" – שיהא התלמיד שרוי במצב רוח של "מפחד תמיד". התלמיד הזה שלא קיבל עונשו, על ידי כך מחזיק אותו. אוֹי, מחזיק אותו. אחר כך הוא לומד טוב, אחר כך הוא מתנהג טוב, אחר כך נעשה תלמיד טוב.
זה בדיוק קרה לנו, לעם הזה שלנו. מפני שמי שחושב על מעשה העגל, קשה לנו לדבר, אבל אילו הייתה לנו רשות לדבר, היינו יכולים לומר שזאת הייתה כאילו Provocation [=פרובוקציה, התגרות מכוונת]. חז"ל אומרים בערך כלשון הזאת. חז"ל אומרים: "לא היו ישראל ראויים באותו הדור, לא היו ראויים לאותו מעשה". עם שלם שאתמול ראו מעמד הר סיני, והיום יקחו עגל של זהב ויאמרו: "…אלה אלהיך ישראל אשר העלוך מארץ מצרים". ואם משתגעים כבר אחדים, אז משתגע כל העם כולו?! הא?!
"ויאספו אל משה כל בני לוי". משה רבינו קורא "מי לה' אלי", אף אחד מישראל לא בא. לא הזקנים ולא השופטים ולא הנביאים שהיו ביניהם. לא! רק אנשי צבאו, שבט לוי היו אנשי צבא, משמר פרטי של משה רבינו, הם באו. כל ישראל לא באו.
ומה בכלל קרה בדבר הזה? קודם כל למדים מהמעשה הזה, האמונה הגדולה שהייתה תקועה בלבם של ישראל כולו. האמונה בה' ובמשה עבדו. "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". עד היכן הדברים נוגעים? למשל, אם אנחנו נקום ביום בהיר אחד, ונראה: הנה השמש נעלמת, הירח מתגלה, הכוכבים נופלים ממסילותם. נראה סוף העולם, קץ העולם. אז אנשים יוצאים מן הכלים, העולם מתמוטט. יוצאים מכליהם, ממש נעשים מטורפים מדעתם. כדבר הזה קרה לישראל בשעה שמצאו במשה דבר אחד של אי דיוק. לפי חשבונם היה משה רבינו צריך להופיע בתאריך מיוחד. טעו, משה רבינו התכוון למחרת אותו היום, אבל הם חשבו שהיום הוא צריך לבוא בשש שעות. בימינו היו חושבים: "אולי התאחר, אולי אֵחֵר הרכבת, נחכה חצי שעה, נחכה שעתיים".
יודעים אתם רבותי, מן המעשה שאנחנו לומדים בפרשה זו, "כי תשא", אנחנו רואים שרגע אחד אחרי שתים עשרה, כבר היה העולם מטורף. כבר באו אל אהרן, כבר היה מרד, וכבר חור התנגד והרגו אותו, וכבר הלכו ואספו כסף. ואספו, אספו, אספו. יודעים אתם כמה אספו כסף בשביל העגל? אספו כסף בשביל העגל פי חמש ממה שאספו למשכן אחרי כן. פי חמש! כן. קצת בערך כך. למה? אם תראו ביונתן בן עוזיאל, אז תראו הככר זהב מה שכתוב. הוא קורא לזה "קנטר", אני חושב שזהו משקל מתהלך גם בימינו. אז כמה היה? עשרים ותשעה ככר זהב היה למשכן. אז התרוקנו אחר כך באמת.
הכול נתנו, הכול הביאו. "עשה לנו אלהים". כבר לא יכולים לחיות שעה אחת בלי משה, הא?! שעה אחת בלי משה זה היה לישראל כאילו – לך תחיה שעה אחת בתוך המים, בלי שמש, בלי ירח, בלי כוכבים, בלי עולם.
והקדוש ברוך הוא החזיק אותם במעשה הזה: אי, ניצלתם. בטוחני בכם שתעשו במשך ההיסטוריה עגלים קטנטנים. זה יאמר כה, זה יאמר כה. אבל דבר כזה לא יעשו עוד פעם. תדעו מהו הדבר. פה יש Button Wrong. פה כבר לא לוחצים.
וכך תדעו רבותי, שבכל הספרים שמות, במדבר ואחרי כן דברים, איפה שנמנים כל המאורעות בארבעים שנות ההיסטוריה הראשונות, תראו רק כשלונות, כשלונות, כשלונות. חטאים, עוונות, פשעים.
ואני אומר לכם, רבותי, אנחנו כמורים מותר לנו להרשות לעצמנו ככה להגיד. לא יועילו למפרשים כולם למעט בחטאים האלה. עם כל הפירושים ועם כל ההסברים, מעשה העגל אין לו תקדים ואין לו דמיון. אפילו יהיו כל כלל ישראל רק "שומר צעירניקים", במשך הרבה דורות, לא יוכלו כולם יחד לעשות כזה מעשה. כזו תועבה שנעשתה אז.
וזה היה מתוכנן רבותי, זה היה מתוכנן.
או חטא המרגלים… והמתאוננים – לא! אנחנו לא צריכים למעט בחטאים. אדרבא! שומה עלינו כשאנחנו לומדים לעצמנו ומלמדים לתלמידינו, שומה עלינו דווקא להבליט את החטאים האלה, להבליט ולטפל ולהראות – מפני שהתורה עשתה כך. ולמה היא עשתה כך? היא עשתה לנו, ובייחוד משה רבינו במשנה תורה, בשעה שהוא בא להיפרד מן העם, הרי הוא עמד לשלוח אותנו להיסטוריה הארוכה של כשלושת אלפים וחמש מאות שנה שנלך לצעוד לבדנו. הוא ידע כמה מכשולים צפויים לנו בדרך. הוא ידע כמה אכזבות, כמה אסונות וכמה וכמה אובדי דרך. והוא ידע שהיצר הרע הקשה ביותר, שהוא מסוכן, שמביא בסכנה חמורה ביותר את העם כולו – כשהעם בא לידי יאוש. אוי, אוי ויי, כבר אין לנו תקנה, אין לנו תקנה. אנחנו כל כך חטאנו, שקענו בחטא. אין לנו תקנה! זוהי הסכנה החמורה ביותר לעמנו בדרך ההיסטורית הארוכה שלנו.
בא משה רבינו, באים כל החומשים האלה להוציא אותנו מן הדבר הזה, מן הטעות האיומה הזאת. והכול בא ללמד לנו שחס ושלום הברית הזאת כבר לא תופר לעד. התורה שניתנה לכם, תישאר בידכם לעולם ועד. הארץ שנחלתם אותה, תישאר בידכם לתמיד.
"ולא תקיא אתכם הארץ כאשר קאה את הגוי" – שומעים כאן אִיּוּם רק. אוי! פה יש הרבה יותר הבטחה מאשר איום. כי כשהארץ קאה את הגויים אשר לפניכם, איך היא קאה? כשם שאדם, סליחה מכבודכם – – כשאדם מוציא מן הפה, הוא חוזר ולוקחה? דבר שהוצא מן הפה, יחזור ויקח אותו?! אף פעם! גוי אשר גורש מארץ ישראל, אף פעם לא תחזור אליו. אבל כשהארץ תוציא, תגרש אתכם, אז הגירושים האלה לא יהיו גירושים כאשר אדם מוציא מן הפה. "לא תקיא הארץ אתכם כאשר קאה את הגוי" – כי עתידים אתם לחזור. הא?! מה שאין כן הקיא.
ולא מפני שצדיקים אנחנו יותר מן הגויים – הוא אומר: "לא בצדקתך וביושר לבבך ה' אלקיך מביאך אל הארץ הזאת אלא ברשעת הגוים". הפרשה הזאת מלמדת שהברית שנכרתה בין ישראל לתורה, בין ישראל לארץ ישראל, אותו הדבר, היא ברית אשר לא תופר לעד. ולא יועילו כל החטאים וכל העוונות וכל הבגידות וכל המרידות, לא יועילו אף פעם להפר את הברית הזאת. כי אם לחטאים – אז כל הדורות יחד כבר לא יוכלו לחטוא כשם שחטא הדור הראשון. אם כן, מה? אלף בן-גוריונים שיהיה להם כוח פי אלף ממנו, הם לא יוכלו כל כך להרע כמו שהרע הדור הראשון, "דור דעה" כלפי החטאים האלה, כלפי ירבעם בן נבט – צדיקים, צדיקי הדורות. לא יקומו עוד פעם כאלה.
אם כן, אומר משה רבינו: ארץ ישראל, אם נדבר עליה, וכן התורה, היא לא ניתנה בצדקתכם וביושר לבבכם שתוכלו לומר: "ניתנו לנו על מנת שנהיה צדיקים, חדלנו להיות צדיקים – אז אבדנו", הא? לא ולא זה היה התנאי. התנאי שירשתם את ארץ ישראל היה תלוי בשני דברים אחרים, ושני הדברים האחרים לעולם לא ישתנו. אתם יכולים ליהפך מצדיקים לרשעים ומרשעים לצדיקים, ושוב חלילה, נכון. אבל התנאים והנחלה של ארצכם היו תלויים בגורמים חיצוניים: הגורם הראשון – רשעת הגויים. הם לא יעשו תשובה. מוחזקים אנחנו בהם שם אף פעם לא יֵעָשׂוּ צדיקים. אתם יכולים להיות צדיקים, יכולים להיות רשעים. הגויים אף פעם לא יהיו צדיקים יותר מכם. ועוד תנאי: השבועה אשר נשבע ה' לאבותינו, הם אף פעם גם לא יחטאו. מדוע? מפני שהם כבר גמרו את עולמם, הם כבר בגן עדן, ובגן עדן לא חוטאים.
אם כן, ככה מלמדים אותנו כל הפסוקים, כל הפרשיות, מלמדים אותנו שהברית הזאת אשר נכרתה בין הקדוש ברוך הוא לנו – בין שזאת היא ברית התורה, בין שזאת היא ברית ארץ ישראל – היא ברית קיימת לעד, ולא תופר לעולם. למען נדע שהקניין הזה שאנחנו מחזיקים בידינו הוא תמיד שלנו.
אלא מאי? יהיו כשלונות בדרך, יהיו כשלונות – אז יש את הקאנצ'יק [=מקל להצלפה, המשמש בידי ה"מלמדים" ב"חדר"]. עליהם ודאי לא יסלחו לכם. "כל האומר וותרן הקדוש ברוך הוא" אומרים חכמים "יוותרו מיעוהי", מעיו יוותרו. הקדוש ברוך הוא לא מוותר, הוא ייתן עם הקאנצ'יק, אבל לא יותר. אבל הברית קיימת!
ותדעו לכם תמיד שאתם מחזיקים את הקניין הזה – – בכל עת ובכל רגע הקניין הזה הוא בידינו, ובכל עת שנשים לבנו, אז אנחנו לא צריכים לברוא עולמות חדשים, אלא חוזרים למהותנו. כי התורה לעולם תהיה שלנו, גם ארץ ישראל שלנו תהיה לעולם.
תודה רבה.
מודה לאתר "יד אליהו כי טוב" שהעלה לאוויר שני מאמרים מחיי נפש של שני נפטרים יקרים במשפחתנו, אבא, ר' אליהו כי טוב ז"ל ור' חנוך בן ארזה ז"ל חתנו האהוב עליו כנפשו.
קוראת את תמליל שיחתו של אבא שגרשון קיציס, אישי היקר שיהיה בריא שקד על כתיבתו מלה במלה (לא כולל כמה שיעולים ואנחות שוודאי היו שם, אוי! לא בריא היה כבר אבא אז באותם ימים). הייתי אני באותו ליל שבועות תשל"א, כלה, שלושה שבועות לפני חתונה (בא' דר"ח תמוז…אבא לא זכה כי אושפז בדיוק אז),
קוראת, שומעת, ורואה את הקולות ממש כביום נתינתם באותה סיני של מכון גולד בירושלים (what happend at sinay – שם ההרצאה).
טיפסנו משיכון פאג"י סנהדריה דרך מעלה תל ארזה ועברנו את צפניה ועמוס ומשם ימינה לרחוב הטורים פינת מלכי ישראל. לא שוכחת אושר שמילא אותי למשמע דבריו לפני אולם מלא תלמידות ומורים ואורחים. לא הייתה עמידתו שם דומה לשום שיחה, שיעור, הרצאה ונאום מהסוג המוכר. היה זה אבא שלנו, אליהו כי טוב שסודו לא יכירנו בשום תעלול תקשורתי, בשום טכניקה, בשום אמצעי דרמטי כזה או אחר המומלץ למרצים, (בשום "נכון הדבר? נעשתה התועבה הזאת בישראל", של החוזה מלובלין), אלא שהתוכן והצורות חד מופלא היו הם, יוצאים מאותה נביעה.
תודה.
וקודם לכן לקרוא את אתו קטע מההקדמה ל"תבל בצדק" של חנוך בן ארזה ז"ל, שמעמיד את הכותב חי מול העיניים ביארצייט שלו.
ב"ה שאורות אלה מגרשים מאיתנו חושך המכסה ארץ.