(פורסם בכתב העת 'קוממיות', אלול תש"ה)
הוי, מי יגלה עפר מעיניכם, וראיתם את המתים אשר בארץ החיים המה, ואת החיים אשר בעולם התוהו יתהלכו. –
ושמעתם את קול המתים הזועקים מקברם לתחייה, ואת דממת החיים על פני האדמה שנפשם מוכת עלפון ושקועה בהזיות חלום ובחזיונות שוא. –
הוי, מי יגלה עפר מעיניכם וראיתם את רבוא-רבואות נשמות ישראל אשר בחייהם ובמותם לא נפרדו ממקור מחצב ישראל, ואת נשמות החיים פה אתנו היום – וידעתם עד מה רחקתם ממחצבות האומה, ומה עמוק קרעכם משרשרת הדורות.
מי יתן ותיפקחנה עיניכם לראות מקור חיים איפה, ואי הדרך ישכון אור.
רבים ועצומים חללינו וגדולה אבדת בית ישראל. ואנו במו ידינו אבדנוה. רבים החללים אשר אבדו לנו במחיר מציאה שראינו ונפלנו עליה. והמציאה עוד לא לנו היא, וגם אם לנו תהיה אין היא שווה בנזק עמנו. איש ואיש ומציאתו ולקניין הכלל ולנחלת העם אין דואג ואין איש שם על לב.
ככל הגויים בית ישראל. כמקולקלים שבהם, ולא כמתוקנים שבהם.
המתוקנים שבהם, את כל אשר להם נתנו בעד נפש בניהם, את כספם וזהבם, עצמתם ונשקם, גאותם וכבודם – את הכול הפקירו למען יישארו בניו בחיים, שבע יפול העם וקם, אם בניו היו לפלטה. הם ישובו יירשו את ארצם, ישובו לבצרון ממלכתם וירומו את קרן כבודם כבראשונה. עם אשר בגאוותו יפקיר את בניו לחרב, אף אם שמים יעלה, משם יורידוהו ולעפר הארץ ישפילוהו, ושמו יימחה מתחת שמי ה'. כל עם ועם, אשר רק לא במו ידיו פח יטמון לרגליו, יחרד קודם כל לשלמותו, לאחדות רצונו, אינו בז לכל אדם, ומבטל האחד את רצונו מפני רצון אחרים, רצון היחיד מפני רצון הרבים ורצון הרבים מפני רצון היחיד. והיה כי תקראנה מלחמה – ואף אם תכבד המלחמה – שלמותו תשמור עליו מכל משמר. עם אשר יד עריצים תשלוט בו, אף אם כל ארצו ליד אחת תהיה ולכוח מלוכד – לרסיסים יישבר, ועם השבר – איש את רעהו בלעו ולנצח יאבדו.
הוי עמי, מה אומללת! רועיך אשר לדרכי הגויים למדו, לא את חכמתם אלא את גאוותם לקחו, על דם בניך עמדו, ועל חרבות ביתך בקשו לבנות להם בית. הוי עמי, אשר מאשריך מתעיך באים היום על קברות בניך ללמד את לשונם קינה והספד. ובימים ההם כשבשורות האימים התחילו להגיע עמדו מחרישים, שתקו והשתיקו. הלוא פרי גאוותכם היתה זאת, מפחדכם שמא לא תהיו בעיני הגויים "דיפלומטים נבונים" באם אחת השמועות הרבות תתבדה. –
ומפחדכם שמא תגרום הפורענות, ותפוצות הגולה היושבים עדיין בטח, יתנו את פרוטותיהם להצלת העם וייגרע חלקם של "בוני הארץ"!
הלוא קבוצה אחת בעמק יקרה בעיניכם שבעתיים מדמם של רבבות יהודי גולה של"שונאי ציון" הפכו בלזות שפתותיכם.
האם נשאר לבכם טהור מקורטוב של הנאה, משמץ של גאווה נסתרת וגלויה, על חכמתכם כי רבה, על "נבואותיכם" כי נתאמתו, על השואה שבאה לתומה כפי "שראיתם מראש", על "המליון המיותר" אשר שילם בחייו בעד מאונו ללכת אחריכם?
האם לא עמדתם על המקח והאם לא חסכתם על כל אגורת כסף שלא תחסר מ"מפעליכם" החשובים בעיניכם לאין ערוך יותר ממאות אלפי נפשות מישראל?
ובכסף המעט שנלחצם להפריש למעשי הצלה, האם באמת היו לנגד עיניכם נפשות משוועות להצלה – או שמא נתתם דין קדימה להצלת כבוד ישראל לאותו הכבוד שבמעשה המרד שהיה צריך לספק את גאוותכם, ולתת למשחית להשחית עוד? ומה לכם עתה כי נזעקתם להרים קינה והגה ונהי, הלרשת באתם את חלליכם, את כרם נבות?!
הוי עמי, אשר עריצים השתלטו עליך ויאכלוך בכל פה, מגדל בנו להם, מגדל פורח באויר להילחם בשמים, עד אשר נבלה שפתם ואיש שפת רעהו לא ישמע, מדנים ירבו בין אחים, ויהי עמי לעמים הרבה אשר בצר לאלה, יגילו אלה, ובשמחתם – להם צר, הלזה ייקרא גוי? ואיככה לממלכה יהיה? הן בעודם עבדים לנכרים, בעצם הם רודים בפרך וכבלים עליו ישימו, ואף כי אם מקל חובלים בידם יינתן!
הוי עמי, אשר גם "נאמניך" – אין אמון בם. ובהרימם את קולם נגד המהרסים והמחריבים, ידמו בזעקתם לצאת ידי חובתם, ובגידופים יחשבו לתת כופר נפשם ולב אין לדעת כי גם מתרפה במלאכתו אח הוא לאיש משחית. קובעת כוס התרעלה אשר שתו מצו אחינו-בשרינו, לא נגעה הרבה גם בלבם של אלה אשר בשם "חרדים" יכונו. כי איך ינעם לנפשם אכול ושתות והתענג בתענוגים, ואיך מצאו און בלבם להיות גונזים אוצרות כסף למטה ואוצרות "מצוות" למעלה – עת יד הצורר השיגה את מיטב נחלתנו, ואת מבחר בנינו ובנותינו הכריע לטבח, ולא קצרה ידם להציל בכספם אלפים ורבבות?! אם חמלו על אוצרותיהם ועל קנייניהם הארציים להורישם לבניהם – למי יורישו את קנייני רוחם, את בתי הכנסיות ואת ספרי התורה וכהנה וכהנה – אשר גם בשבילם הזילו מכספם – הלמתים או ליורדי דומה? אם "חרדים" המה מדוע יחרדו רק לשלום נפשם, למה ידאג כל אחד רק לעולמו, בין ל"עולם הזה" ובין ל"עולם הבא" שלו, מדוע לא אחזתם החרדה הגדולה להצלת נפשות מישראל, שדוחה את כל המצוות והמעשים מעולם הזה ומעולם הבא גם יחד? ומדוע נספחו גם הם על הצועקים הצלה הצלה! ואין בכל "המצילים" האלה מי שמוותר על מזון סעודה אחת או על יום אחד של תענוגות בעולם הזה. ומה הזעקה החדשה הזאת הנשמעת היום: הצלה לאודים המוצלים מאש, הצילום אותם משרפת נשמה. התקצר יד ה"חרדים" שלנו לדאוג לכל צרכיהם של המוצלים ולמלא מחסורם, שבאים ומצמצמים את הדאגה ל"נשמה" בלבד, האין די כסף בידי החרדים, והאין די מוסדות ביניהם, שיכינו בית מזון ובגד לאותם האומללים לבל יצטרכו לבקש קורת גג ומזון סעודתם הראשונה, מידי אלה המקימים "בתי משרפות הנשמה"?
ואף גם אם קצרה ידו, בינתו, רצונו של היחיד, מדוע לא יעשו זאת הכלל ומנהיגיו? יעמדו ראשי הציבור ואלופיו בשער ויכריזו: ספרי תורה למכירה! בתי כנסיות, כו' וכו'. לאמור: אין לנו יקר מהצלת נפשות, למען אחינו לא נחשה ולמען ילדינו לא נשקוט עד אם הצלנום הצלת גוף ונשמה כאחד! לא חכמו ישכילו יעשו זאת, והיה מעשה הצדקה שלם, ואף ערכו החינוכי-העממי גדול לשעה ולדורות, להרבות כבוד שמים, כבוד התורה וכבוד ישראל אשר חולל בגויים.
הלוא כה עשו אחינו אלה אשר על קברותיהם אנו עומדים ואשר את אבדנם אנו מבכים, בכל שעת צרה ובכל פורענות שבאה על איזה אבר מגופו של כלל ישראל.
מי יגלה עפר מעינינו, וראינו מה עלתה לנו, ולמדנו אהבת ישראל, אחדות ישראל, מסירות אמת לכל כאב ישראל, וחרדת אמת לכל רעיון טוב – מן הקברים ומן הטמונים בהם.
א. מיכאלי