שירת דוד ודבריו האחרונים (פרק כב-כג)
מו. וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול – והנה שאול ממשיך ללוות אותנו עד קרוב לסוף הספר (ראה מאמר מד), ולאו דווקא לגריעותא (כמבואר שם). מצד אחד שאול הנזכר בשמו למול כל האויבים, נראה כשקול כנגד כולם (ראה ברש"י שלוש דוגמאות לכך: "תשעה עשר איש ועשהאל"; "ראו את הארץ ואת יריחו"; "והמלך שלמה אהב נשים נכריות ואת בת פרעה"), ומצד שני שמענו לפי דרכנו ששאול אינו בדיוק "אויב" ככל השאר (ואכן חפשתי ולא מצאתי בכל המקרא שדוד קורא לשאול "אויב", ופעמיים מתנגד הוא לאנשיו הקוראים לשאול אויב – ש"א כד,ד; כו,ח), כי גם אוהבו הוא ומגדלו, ועם כל מאמציו הרבים והממושכים 'מצליח' הוא – בצדקתו ובסייעתא דשמיא – לא לפגוע בדוד.
כפי הנראה היא הנותנת – משום ששאול אוהב-'עוין' (יח,ט), לפיכך קשה ההתמודדות עמו כנגד כל אויביו-כפשוטם ביחד, וכדוגמת שכתוב ביעקב כלפי אחיו עשו "ויירא… ויצר לו" – שמא ייהרג ושמא יהרוג, כפירוש חכמים. [ובנוסח המקביל לשירה שבכאן, בתהלים יח, נאמר "מכף כל אויביו ומיד שאול". נראה כי אחיזת הכף היא מגושמת ביחס לאחיזת היד (עם י"ד פרקי אצבעותיה) שהיא מעודנת (ומשוכללת) יותר – זהו אופי ההתמודדות של דוד עם שאול המשורג-בו וכרוך-בו לבלי-הפרד, ויש כאן ממילא גם מלחמת-התאפקות עצומה בעצמו (יד עולה דוד) שלא לנצל הזדמנויות לפגוע במשיח ה'].
מאחר שנכתבה השירה, הרי שהיא ככל הנבואות הכתובות, נצרכת גם לדורות, וכשם שהיא כוללת – כדברי התרגום והמפרשים – גם רמזים והתייחסויות לישועות ישראל-הגוי-כולו מאז יציאת מצרים (ומפטירין בה בשביעי של פסח עם קריאת שירת הים הכוללת לכל השירות עד לעתיד-לבא, וכן עם קריאת שירת האזינו שבה כל דברי ימי ישראל), כך היא רומזת ומתייחסת לכל מאבקי אישֵי ישראל וחיבוטי הנפש של כל יחיד בכל הדורות. בממד הנפשי הפנימי יתפרש כמדומה 'שאול' העומד כנגד כל האויבים ושקול להם, במשמע של זמניות, כדבר הבא בשאלה (תרתי משמע: כאדם השואל חפץ מחברו לזמן מסוים, וכדבר רופף, הצריך עיון אם אמת הוא ושאלה-גדולה אם בר-קיימא הוא) ועדיין אינו בקנין. נוכל לתאר את "אויביו" של אדם כפיתויים ויצרים לדברי איסור, ואילו את החולשה, הספקנות, הקרירות והעדר-הלהט בעבודת המצוות שלו, כ"שאול", כדבר שאינו בא מעצם-עצמו, בהזדהות שלמה ומתוך צוותא גמורה עם המצַוֶה, וככתוב (משלי יח,ט) "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית" (- מה שבא לביטוי באי-יכולתו של שאול "ללכת עד הסוף" במחיית עמלק-הספק).
במידה מסוימת נכון לומר ש"עבודת הצדיקים" (כשאול) בכלל, יש בה ממד של ספק וזמניות, כי מאחר ש"אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" הרי זו 'שאלה של זמן' מתי ייכשל, בעוד ש"עבודת בעלי תשובה" (כדוד הנפול-מעיקרו אשר שבע יפול וקם) היא "בחילא יתיר" (כביטוי הזוהר), ויש לה קיום-עולם שאין לו הפסק. ונכון להזכיר כאן מאמר מתורת קוצק על הפסוק (בקהלת ז,י) "אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה, כי לא מחכמה שאלת על זה" – ימי הנערות הראשונים הנקיים והטובים (כשאול ה"בחור וטוב") ורבי הכח, לא באמת שלך היו בקנין עצמי, לא מחכמתך הן, אלא שאולים היו בידך לזמן! [ואף כי אמרו שאין עמלק נופל אלא ביד הצדיקים מזרע רחל ויוסף, היינו כש'הולכים עד הסוף' ומוסרים נפשם למיתה על כך, כמשיח בן יוסף, וכפי שנתקיים במידה מסוימת בשאול ויהונתן במותם].
בסגנון אחר – לא רחוק מן הקודם, וגם הוא מתורת קוצק – ניתן לומר ש"שאול" רומז-בפנימיות על חיקוי – כי גם עבודת שמים הנראית שלמה יכולה היא שתתבסס על חיקוי חיצוני ומוּנעת מ'מה יגידו' (כענין דברי שאול "יראתי את העם ואשמע בקולם" – ש"א טו,כד – ו"עתה כבדני נא נגד זקני עמי ונגד ישראל" – שם שם ל). משום כך יש במידת מה במלכות שאול צד שווה לשאר מלכויות הגוים (כפי שיש בעוונותינו במידה גדושה במדינת ישראל דהאידנא), ולכן גם כפיפות מסוימת לכללי-משחק שאינם מאפשרים לעקור מן השורש את עמלק ראשית גויים, בעוד שדוד 'אינו עושה חשבון' לגויים וקובע בעצמו את כללי המשחק, וכדבריו בשירתו "ארדפה אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם, ואכלם ואמחצם ולא יקומון" (מה שאכן מונעו לפי שעה מלבנות המקדש הנועד למשוך גם את לב הגוים, אבל בימי שלמה בנו – ומשיח שיבוא במהרה בימינו – מקבלים הגוים-ברצון את מלכות ישראל והולכים ובאים אל הר ה', ומציון תצא תורה גם להם).
קשה לראות בדברי השירה חלוקה ברורה בין הישועה מ"כל אויביו" ובין הישועה מ"כף שאול". באופן כללי מתאים יותר החלק הראשון (פסוקים ב-כ) לתקופה בה היה נרדף על נפשו מפני שאול במדבריות ובסלעים ובמצדות, והחלק השני (לג-נא, כאשר בין שני החלקים דברים כלליים על דרכי ה') לתקופה בה הוא במלכותו רודף וכובש את אויביו. אולם מאחר שבכותרת קודמים "כל אויביו" ל"שאול", נכון יותר לומר שכל השירה מדברת הן על האויבים כמשמעם – כי גם בתקופה שהיה נרדף מפני שאול לחם דוד בפלשתים ובעמלק וגם התמודד עם שונאיו מבני ישראל כמו הזיפים ונבל הכרמלי ודואג האדומי – והן על שאול, כי גם בשבתו על כיסא מלכותו לאחר מות שאול לא חדל מלעסוק בהתמודדות פנימית עם אופי מלכות שאול וביתו, מה שבא לידי ביטוי ביחסו לאבנר, למפיבושת לשמעי בן גרא (ובמידה מסוימת גם לאבשלום הקם עליו, כמובא במאמרינו במקומם), ולגבעונים ולאנשי יבש גלעד.
ומכל מקום תכלית השירה – "לדוד ולזרעו עד עולם", כנחלה שאין לה הפסק. השאלה השאולית הפכה לדרישה שאינה חוזרת ריקם, וכדברי דוד בטרם מותו לשלמה בנו (דהי"א כח,ט): "דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה, כי כל לבבות דורש ה'… אם תדרשנו ימצא לך! (וראה גם בסוף מכות: בא עמוס והעמידן (לכל תרי"ג מצוות) על אחת: "דרשוני וחיו!"). [ובמקום אחר אמרנו כי לא הורשה דוד לבנות המקדש גם משום שבא הדבר בפיו בדרך שאלה וספק ("ראה אנכי יושב בבית ארזים וארון האלקים יושב בתוך היריעה! משמע: אין זה נאות ולא "נראה טוב"), ולא בדרך דרישה חד-משמעית].
וזהו גם עיקר תוכן דברי דוד האחרונים (כג,א-ז): לי דיבר צור ישראל כי לא יהא בית מלכותי חולף כדשא הנובל וכאור-בוקר שסופו מעיב, אלא ברית עולם שׂם לי, ערוכה בכל ושמורה, וכל חפצי ישלים, וכל כלי יוצר על ביתי לא יצלח ולא יצמיח, וכל אנשי בליעל הקמים על ביתי יכלו וישרפו וישבתו כקוצים הללו, ומביתי לא ישבות מושל צדיק ביראת אלקים (וראה רמב"ם פרק א מהלכות מלכים), [ואם גם יעזבו בָּנַי את הברית וייטָרדו לשעה, ייפקד בשבט פשעם וחסדי לא יוּסַר ולא יכזב, כי נשבע לי ה' שיהא כסאי כשמש וכירח ייכון עולם – ראה תהלים פט ו-קלב ורמב"ם שם].
ולסיום הערה קטנה בדבר שינויי הנוסח הרבים (78 במספר) בין נוסח השירה כאן לנוסח שבתהלים (יח). באופן כללי בולט היחס בין הנבואה שכאן, בספר שמואל הנביא, לבין רוח הקדש בה נכתבו הכתובים, שהיא השראה העולה מלמטה בדרך חכמה (והיא "נבואת החכמים" – ראה רמב"ן בבא-בתרא יב). הנבואה היא המקור ביחס לנוסח שבתהלים שאותו עיבד דוד ו'שיפץ' לצורך עבודת התפילה והשירה במקדש, באופן השווה יותר לכל נפש, ולכן שם בכותרת נאמר "למנצח לעבד ה' לדוד", בעוד שבמקור, בנבואה עצמה שהיא בהתפשטות הגשמיות (ראה רמב"ם הלכות יסודי התורה), באים הדברים בלשון יותר 'רושפת' ו'קופצנית' (מה שבולט עוד יותר בדברי דוד האחרונים שקשים הם ביותר להבנה אנושית פשוטה ונתחבטו בהם מאד המפרשים השונים). היחס בין מקור לבין העתק או פיתוח, בא לביטוי-ברור בהבדל שבין מגדול שבסוף השירה כאן, שהוא צורת מקור, לבין מגדיל שבסוף השירה בתהלים, שהוא צורת פועַל היוצא ונמשך מן המקור.
גיבורי דוד (פרק כג)
מז. בגיבורי דוד נמנו כאן בשמותם שלושים ושישה שמות, ובסיכום נאמר (פסוק לט): כל שלשים ושבעה. גם החלוקה הפנימית שואפת לכאורה אל שלושים ושישה, שכן תחילה נמנים שלושה בשמם עם פעולותיהם: עדינו העצני "ראש השָלִישִי" (- ניתן לפרש: השלשה, וניתן לפרש: הגבורים) המעורר חניתו על שמונה מאות חלל (והוא גם חכם-גיבור בתורה ה"יושב בשבת תחכמוני"); אלעזר בן דודו המושיע לבדו בנוס כל העם מפני פלשתים בפס-דמים (- על-פי המקבילה בדהי"א יא,יג) עד כי דבקה ידו אל החרב; ושמה בן אגא הררי שהתייצב לבדו להכות בפלשתים בתוך חלקת השדה והצילה מידם. לאחר אלו השלושה שבולטים ביחידיותם, מדובר (כנראה, וכן פירש הרלב"ג, וכן דעת הגר"א בפירושו לדה"י) על שלישיה נוספת שפעלה כקבוצה ובקעה בתוך מחנה פלשתים להביא לדוד מים מבור בית לחם. לאלו האחרונים יש יחס אל קבוצת השלשים שנמנית לבסוף ברצף, והם כעין ראשים להם, כשרי עשרות, ועל כך נאמר (פסוק יג) "וירדו שלשה (כך הקרי!) מהשלשים ראש", כלומר מן הראשים הממונים על השלשים שלהלן.
בסיפור ההבקעה לא נזכרו שמות [ויש בכך כעין רמז מסייע למדרש חכמים בסוף פרק הכונס שמדובר בהבקעה לצורך בירור הלכה מאת הסנהדרין שבשער בית לחם, אשר לפי זה מתפרש "ולא אבה דוד לשתותם ויסך אותם לה'", שלא ייחס את השמועה אליהם, אלא כאילו נאמרה בסתם, "משמא דגמרא", ללא שם החכם המוסר, כי "כל המוסר נפשו על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה משמו" (כי הכח למסירות נפש מושרש בדרגת ה'יחידה', ה'מקיף הרחוק' שאינו כפוף לנפש הפרטית-האישית). עד כאן דברי חכמים, וכמדומה שגם בפשט בא העיקרון הזה לביטוי במה שנעלם שמם הפרטי מסיפור מעשה ההבקעה], אבל מיד לאחריו נאמר (פסוק יח-יט) "ואבישי אחי יואב… הוא ראש השלשה (כך קרי!), והוא עורר את חניתו על שלש מאות חלל, ולו שם בשלשה. מן השלשה (הללו האחרונים המבקיעים) הכי-נכבד ויהי להם לשר, ועד השלשה (הראשונים הנקובים בשמותם) לא בא".
ובהמשך (כ-כג) מדובר על בניהו בן יהוידע וגבורותיו, ונאמר כי "לו שם בשלשה הגבורים, מן השלשה (השנִיִים כפי הנראה, וכן פירש הגר"א בדה"י) נכבד, ואל השלשה (הראשונים) לא בא". ואם כן מזוהים לנו בשמותם שניים מן השלושה, וייתכן שהשלישי הוא עשהאל, שנמנה מיד אחריו "בשלשים", אך ניתן לפרש (כהגר"א ז"ל) דהיינו שר על השלשים המנויים אחריו (כי לולא-כן אתה מוצא בהם שלשים ואחד!). אמנם ייתכן שבניהו פרש מן השלשה, כי "שמהו דוד אל משמעתו" (כג), ומינהו על הכרתי ועל הפלתי (לעיל ח,יח, כ,כג), וייתכן לִמנות תחתיו בשלושה את אחימלך החתי הנזכר בשמואל-א (כו,ו, וראה מאמר ל) עם אבישי.
מכל מקום יש בידינו שלושים ושישה בשלוש קבוצות: שלושים מאלחנן בן דודו (כד) ועד אוריה החתי (לט), מעליהם שלושה שריהם-מפקדיהם, ומעליהם שלושה נבדלים יחידים-מיוחדים בגבורתם [והרי לנו מבנה או יחס מקובל בחכמת האמת, בין ה'פנימי' – משמע המסוגל להיקלט בתוכנו – ל'מקיף הקרוב' שניתן לחוש בו, ל'מקיף הרחוק' הנבדל לגמרי ובלתי מושג. בשמות-הנפש היחידה היא המקיף הרחוק (ולענייננו השלושה הראשונים היחידים), והחיה המקיף הקרוב (ואכן נזכרת חית פלשתים (בפסוק יג במובן של גדוד) בהקשר לסיפור ההבקעה של השלישיה השניה)]. שלשים הוא מספר "מלכותי" (כי "המלכות נקנית בשלשים מעלות", ודוד מלך בהיותו בן שלשים, והוא גימטריא של יהודה שבט המלכות, ואות ל' העולה על שאר האותיות היא המרכזית (והממוצעת) במלה מלך), ונאה לגדוד גיבורי המלך להיות במספר שלושים (וראה בדהי"א יא,מב שכנראה הייתה קבוצת שלשים נוספת, והרי לנו "ששים גבורים" הנזכרים אצל שלמה בשיר השירים!, ומצינו גם (שם יב,ד) בבאים אל דוד לצקלג מאחי שאול מבנימין "ישמעיה הגבעוני גבור בשלשים ועל השלשים", ואולי השלשים הם שרי-מאה לשלשת אלפים – מספר שמצינו בשאול שבחר לו בתחילת מלכותו (ואולי הם שלשת אלפים אחי שאול שבאו אל דוד להסב מלכות שאול אליו – שם שם ל) – ושרי-אלף לשלשים אלף – מספר שמצינו במלחמת שמואל הראשונה ובהעלאת דוד את הארון לעיר דוד.
לאור כל זאת, יתפרש כל שלשים ושבעה במובן של האחד-ה'כולל' הנוסף על השלושים ושישה ומאחד את כולם יחד ל"יחידה (=37) נבחרת". בענייננו ייתכן שהכוונה ליואב ה'רמטכ"ל' שנזכר ברשימה אגב אבישי ועשהאל אחיו (פסוקים יח ו-כד), ואגב שני נושאי כליו (פסוק לז), או שמא הכוונה לדוד עצמו, שהוא הגיבור המניע את כל הלוחמים, וכעניין שיעקב-האב המוליד משלים (כפירוש הראב"ע) לשבעים נפש היורדים מצרימה [ולדעת חז"ל יש לקרוא בתחילת העניין "דוד (הוא עצמו) יושב בשבת תחכמוני" (- ראש הסנהדרין) ו"הוא (עצמו) עדינו העצני" המעדן עצמו כתולעת כשעוסק בתורה ומקשה עצמו כעץ כשיוצא למלחמה. ואם אמנם כן, נשלים את הרשימה בישבעם בן חכמוני הנזכר במקבילה בדה"י במקום עדינו העצני]. וייתכן גם שבניהו הנזכר כאן (וייתכן שאינו ממנין השלשה כנ"ל), הוא ה'כולל' המשלים, כי עתיד הוא להיות ה'רמטכ"ל' תחת יואב בימי שלמה.
ושמעתי ממורי הרה"ח ר' יצחק גינזבורג, של"ו הגבורים הם כנגד ל"ו צדיקים שישנם בכל דור כדברי רז"ל, ושניהם כנגד ל"ו נרות החנוכה חג האור (הזרוע לצדיק) וגבורת-הכח (ויהא השַמָש כנגד בניהו ששמו דוד אל משמעתו – שמעא בארמית שמש – והוא הכולל העומד מעל הל"ו ומשלימם לל"ז כנ"ל). וסימן מובהק לכך: חשמונאי עולה בדיוק גבור צדיק!
מח. ויוסף אף ה' לחרות בישראל, ויסת את דוד בהם לאמר: לך מנה את ישראל (כד,א).
וברש"י: "לא ידעתי על מה". ואכן קשה להבין מתוך קריאה בפרקנו על מה עשה ה' ככה ומה חרי האף הגדול הזה. מן הסתם גם דוד עצמו לא בדיוק ידע מה מניע אותו לספור את ישראל, אך 'משהו-בתוכו היה חזק ממנו', ומתוך כך גם "חזק היה דבר המלך אל יואב" (פסוק ד) שהתנגד למפקד (ג). במקבילה בדברי הימים(-א כא,א) פותח הסיפור ב"ויעמוד שטן על ישראל ויסת את דוד", כי אכן נראה הדבר כ'מעשה שטן' שאין לו (ואינו צריך) הסבר, ואולם דווקא שם, בדברי הימים, נפתח לנו כיוון להסבר, על פי התוצאות שנמשכו מן המעשה – שמתוארות שם ולא בספרנו – כי כן קיימא לן שכל עונש בתורה אינו נקמה אלא תיקון וריפוי, וממילא ניתן 'להבין' מן התוצאות את פשר החטא ואף לבררו למפרע לזכות (ובפרט כשמדובר בדוד המקים עולה של תשובה-מאהבה המהפכת זדונות לזכויות).
מהו ההמשך המסופר בדברי הימים שלא מסופר כאן? מיד לאחר העלאת העולות והשלמים במזבח שנבנה בגורן ארונה ועצירת המגפה בה מסתיים ספר שמואל, נאמר שם (כא,כח-ל): "… בראות דוד כי ענהו ה' בגורן… ומשכן ה' אשר עשה משה ומזבח העולה בעת ההיא בבמה בגבעון, ולא יכול דוד ללכת לפניו לדרוש אלקים, כי נבעת מפני חרב מלאך ה'". ומיד (שם כב,א) – "ויאמר דוד זה הוא בית ה' האלקים וזה מזבח לעולה לישראל" (ומשם ועד סוף הספר שמונה פרקים גדושים בהכנות שעושה דוד לבנין המקדש). כלומר דוד מבין פתאום ומזהה בעקבות הסיפור (ומתוך אי-יכולתו לדרוש אלקים במשכן אשר בגבעון), שכאן עתיד להיבנות בית עולמים, מקום-שכינה-קבוע ה'פוסל' את שאר המקומות הזמניים! [וממילא ניתן גם לפרש (או לשמוע): "זה הוא בית ה'" כמו "זהו זה!" – עכשו הבנתי על מה ולמה הוסתתי מעיקרא לספור את ישראל!].
[ואולי משום כך דווקא ספר דברי הימים שממנו מתבהרת תכלית העניין, פותח ב"ויעמוד שטן על ישראל", כדי להדגיש כי מה שנראה כמעשה שטן בעלמא, הגיע לידי בירור, בעוד שספרנו שאינו מפרש את התולדה החיובית המבררת, בוחר להדגיש כי גם אם אינך יודע על מה ולמה – דע והאמן כי מעשה ה' הוא!].
ואכן כך אמרו לנו חכמים במדרש שוחר טוב (והביא דבריהם הרד"ק בסוף הספר): "כל האלפים האלה שנפלו בימי דוד, לא נפלו אלא על ידי שלא תבעו בית המקדש! (…ואנו שהיה בימינו וחרב, על אחת כמה וכמה! לפיכך התקינו זקנים ונביאים ליטע בפיהם של ישראל להיות מתפללים שלוש פעמים בכל יום: השב שכינתך ומלכותך לציון וסדר עבודתך לירושלים)". אל הדברים האלה כיוון מסברתו רבנו הרמב"ן בפרשת קרח (טז,כא) וזו לשונו בקיצור: ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון מתהלך מאהל אל אהל כגר בארץ, ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו.. עד שנתעורר דוד לדבר מימים-רבים… והנה דוד מנעו ה' מפני שאמר דמים רבים שפכת… ואילו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחילה.. לא היה הוא הבונה (אלא הם), אבל כאשר העם לא השגיחו… על כן נתאחר הבנין… והיה הקצף עליהם (וראה עוד שם)!
במבט לאחור ניתן אפוא לומר, שהכוח המניע את דוד לספור את ישראל הוא (בעל-מודע) רצונו הכמוס לבנות המקדש ולדעת את מניין ה"חיילים למשכנא" (כביטוי חכמים לגבי המפקד במדבר)! לדידו אם-כן היה המפקד 'לצורך', אך מבחינת ישראל שלא נתעוררו ו'לא שיתפו פעולה' (שעל כן גם לא גבה דוד שקלים במפקד, כי עיקר תכלית השקלים לצורך הבניין כבמדבר (וכשקלים שנגבו בסוף המעשה לצורך קנין הגורן) – צורך שכעת אינו מודע ומוסכם!), נמצא המניין 'שלא לצורך' וגרם לנגף. משום כך העם הוא שנפגע במגפה ולא דוד היוזם. אבל דוד, כדרכו-דרך-בעלי-תשובה, תולה הקלקלה בעצמו: "ויך לב דוד אותו אחרי כן ספר את העם, ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי, ועתה ה' העבר נא את עוון עבדך כי נסכלתי מאד" (פסוק י), כאומר: מה זאת עשיתי ולמה הלכתי אחרי לבי, וכי לא ראיתי שרצון העם למקדש טרם הבשיל?! ועל כן בהמשך אומר הוא (בפסוק יז) "הנה אנכי חטאתי ואנכי העוויתי, ואלה הצאן מה עשו, תהי נא ידך בי ובבית אבי!
אולם מיניה-וביה, עם הרהור התשובה, מופיע מיד בפי גד הנביא בדבר ה', העונש-שבעקֵבו-התיקון, כמעט ללא הפרש של זמן, כי לא היה הנגף אלא "מהבקר ועד עת מועד" (טו) – "משעת שחיטת התמיד ועד זריקתו" כפי שפירשו רבותינו – ומיד גבה דוד שש מאות שקלים (כמספר אלפי המדבר) מכל ישראל כמפורש בדברי הימים, חמשים (האמורים כאן בפסוק כד) מכל שבט לקניין הגורן, (ונתברר אם-כן שגם ישראל אינם רחוקים כל-כך מן הרצון למקדש!).
וכך הם דברי גד אל דוד: כה אמר ה': שלש אני נוטל עליך, בחר לך אחת מהם… התבוא לך שבע (ובדברי הימים: שלש) שנים רעב בארצך, ואם שלשה חדשים נוּסך לפני צָרֶיךָ… ואם היות שלשת ימים דֶבֶר בארצך, עתה דע וראה מה אשיב שולחי דָבָר" (- רמז לו לבחור בדבר, כמובא ברד"ק, וכאמור במכת הדֶבֶר שבמצרים "ויעש ה' את הדָבָר הזה ממחרת!). ונראה כי דוד בחר בדבר, לא רק משום "נפלה נא ביד ה' כי רבים רחמיו וביד אדם אל אפולה", אלא גם משום ששני הדברים הראשונים כבר נתקיימו בו במידה מסוימת לא מכבר: שלוש שנות הרעב שהיו על אודות הגבעונים (אשר יש אומרים שהם מכלל שבע השנים האמורות כאן, בכדי ליישב הסתירה מדברי הימים שם מדובר בענייננו על שלש שנות רעב!), שגם הן בפנימיות באו רק עכשו, בסוף ימי דוד, לשם בניין המקדש, כי בעקבות הוקעת בני שאול נתקדש שם ה' בגויים ונתגיירו המוני גרים שנתגיייסו לבניין (וכמבואר באורך במאמר מה), ונוסו מפני אויביו נתקיים בדוד באירוע של ישבי בנוב (לעיל כא,טז-יז) בו כמעט מת דוד וכבה נר ישראל, ולדברי רז"ל היה זה על עוון נוב שנהרגו הכהנים בגרמתו של דוד, ונכון לקשור זאת למקדש, כי אולי בפנימיות עיקר הטענה על כך שלא זו בלבד שחרבה נוב, אלא גם לא נתעוררתם למצוא משכן קבע למנוחת הארון – מה שמסביר מדוע בא הדבר עכשו, כשקרוב עניין המקדש להבשיל בלב ישראל. הרי לנו שלושת האפשרויות שמציע גד מקוימות כסדרן (ולכך נכתבו, וכידוע שגם ה"הווה אמינות" שבש"ס, הם מכלל דברי תורה, וכל שכן הווה אמינות של הנביא בדבר ה'…).
[ואם נרצה נוכל לכוון את אלו השלושה לעומת שלוש מצוות הציבור שתכליתן-המקדש, כסדרן: שנות הרעב כנגד מינוי מלך, שעיקר עניינו להיטיב עם העם ולכלכל את צרכיו; מלחמות דוד כנגד מחיית עמלק; והנגף כנגד המקדש עצמו הנקדש בכבוד ה' היורד-באש ודורש זהירות יתרה מן הנגף, כאשר מצינו במשכן המדבר (וכדלהלן)].
האמנם לא נפגע דוד עצמו מן האירוע הזה? – כך דרש ר' שמואל בר נחמני (מובא ברש"י ורד"ק בריש מלכים) את סמיכות סיום ספר שמואל לפתיחת ספר מלכים: בראות דוד את המלאך וחרבו שלופה בידו, נבעת (כלשון הכתוב בדה"י) ונצטנן דמו בתוכו מיראתו! כי כן זהו בדיוק מה שנצטווה דוד לעשות, לגשת אל מקום מוקד המגפה, גורן ארונה בו ניצב המלאך המשחית, ו'לעצור בגופו' את המגפה! דוד עשה והצליח, אך מעתה ואילך, מתוך החווייה העזה ומסירות הנפש, מוצא הוא את עצמו קר ואדיש לכל מה שאינו קשור למקדש עולמים (ואף למשכן-גבעון אינו מסוגל לדרוש כנ"ל!), אך לכל הקשור למקדש 'חם' הוא ביותר כפי שניכר מפעילותו האינטנסיבית להכין המקדש בדברי הימים, ומתוקף התנערותו (בריש מלכים) להמליך את שלמה בן בת-שבע המיועד דווקא-הוא לבנות המקדש (שעל כן נקרא "שמו ידידיה בעבור ה'" (לעיל יב,כה) – בעבור שיבנה בית-ידידות לידיד בחלקו של ידיד, כדברי חכמים).
ומלבד זאת נפגע חסידו הנאמן הקרוב לו מכול (ראה מאמר לב ומאמר מה), אבישי בן צרויה, וכפי שדרשו חכמים (בברכות סב,ב) "ויאמר למלאך המשחית בעם הרף ידך – טול לי רב שבהם, שיש בו ליפרע מהם כמה חובות, באותה שעה מת אבישי ששקול כרובה של סנהדרין" (ובפסיקתא רבתי אמרו שהוא שקול כשבעים אלף מישראל). וכבר מצינו שאבישי נקל לו למסור נפשו על דוד, כשנכנס עמו למחנה שאול וכשהצילו מיד ישבי בנוב, וכאן (כפי הנראה) הסכימה דעתו למות תחת דוד רבו (שנצרך עדיין לחיות כדי להכין המקדש ולהמליך את שלמה. וייתכן עוד לומר שכשם ששבעים אלף מתו על שלא נתעוררו למקדש, כך אבישי (השקול כשבעים אלף כנ"ל) מת מתוך התעוררות-יתר למקדש שקיבל מדוד רבו – כביכול בערה בתוכו ההתלהבות למקדש ונשרף בסוף עת המגפה, היינו בשעת שרפת התמיד (כנ"ל מחז"ל), ועצר בגופו את המגפה, וניתן לומר שהאש שירדה כאן מן השמים על מזבח העולה, ככתוב בדהי"א (כא,כה), היא זו שהקדימה ושרפה אותו בהתלהבותו היתרה, והרי זה ממש כעניין נדב ואביהוא שנשרפו באש שיצאה מלפני ה' (ו'נפגשה' עם האש הבוערת בלבם) ושרפה אותם [ולפי דרכנו שמענו (גם לימינו!) שהסיכון שבהימנעות ובפסיביות בעניין המקדש, רב וגדול הרבה יותר מן הסכנה שבאקטיביות-יתר ביחס אליו. לשון אחר: האטימות כלפי המקדש חמורה בהרבה מן החשש-לטמאו!].
חתימה
במה אקדם ה', אכף לאלקי מרום, שהגדיל חסדו עלי והחייני וקיימני והגיעני לברך על המוגמר, ובחסדו-עלי זכיתי להראות כמה וכמה פנים-מסבירות בדבר המלכות בישראל, העומד לפתחנו גם כהיום הזה (ראה במאמר הפתיחה), ויהיו נא מאמרינו לרצון לפני אדון-כל, בבחינת אתערותא דלתתא, מעט מזעיר כפי קוצר היד, לעורר איתערותא דלעילא במלא חופניים, ותהא לנו השנה הזאת, התשע"ז, שנת עז למלכות ישראל, ותופיע עלינו-על-כולנו רוח חכמה ובינה, עצה וגבורה, והעיקר רצון וחשק אמיתי לכונן את מלכות ישראל כמצווה עלינו, על גבי המלכות-ככל-הגוים השוררת לפי שעה (אשר כפי שהוסבר לא אחת, אינה נתפסת כשלילית, אלא כ'הווה אמינא' מובנת וטבעית, שלב שחייבים כנראה לעבור אותו בכדי להתקדם ולצאת ממנו אל מלכות אמת, אם אמנם רוצים שתאריך המלכות ימים ותהפוך לגאולה שלמה), ומי יתן והמערכת הקיימת בעצמה תתעשת ו'תתגייר כהלכה' ותהפוך ממנה-ובה למלכות ישראל (אפשרות הנראית רחוקה–בהרבה מן הראשונה, אך לא בלתי-נמנעת)!
כתיבה וחתימה טובה לתורה חדשה (חושבנא דדין כחושבנא דדין!) – תורת המלכות שתתגלה על כל בית ישראל במהרה בימינו ועינינו רואות. אמן ואמן.