ז' סיון התשע"ו
מתוך ההיקש שהוקש חג השבועות לחג המצות, למדו רבותינו שגם לקרבנות חובת היחיד – ראיה וחגיגה – של חג השבועות, יש תשלומין כל שבעה, היינו גם בששת הימים שלאחר החג. ברור אפוא ששלמי החגיגה שניתנו להאכל 'התפזרו' פחות או יותר בשווה על פני כל השבוע כדי שלא יבואו לידי נותר, ונמצא שעיר המקדש הומָה מאדם בכל השבוע והאווירה 'חגיגית' בדומה לחג המצות, כשכל ההבדל במוספי החג שהן חובת הציבור, שישנם בפסח כל שבעה ובשבועות יום אחד בלבד.
משום כך בפרשת ראה שכולה עוסקת בבית הבחירה והשמחה סביבו, וגם פרשת מועדות שבסופה מדברת בהקשר הזה, לא מודגש שחג השבועות הוא יום אחד בלבד, ובמבט ראשון נראה שאינו שונה מפסח וסוכות. גדולה מזו: ספירת העומר שבה פותחת שם פרשת החג מדברת רק על ספירת שבועות – "שבעה שבועות תספר לך" – ואינה מזכירה כלל ספירת ימים. משמע שמטרת הספירה היא כדי להגיע לשבוע השמיני שבו-בכולו נחגג כאמור חג השבועות, היינו קרבנות חגיגתו (וראיית-פנים בקרבן שנאמרה בסוף הפרשה ביחס לשלשת הרגלים). ספירת הימים אינה נזכרת אלא בפרשת אמור, העוסקת בקרבן המיוחד ליום החמשים, היינו שתי הלחם, ובמקרא קודש הנקרא בו "בעצם היום הזה", יום ההקרבה בלבד. משום כך גם לא מופיע שם כלל ביחס לחג השבועות הכינוי חג שענינו (קרבן) חגיגה, כי החגיגה נמשכת כאמור שבוע, ואינה רק "בעצם היום הזה". וכך בפרשת פינחס המתרכזת בקרבנות הציבור, בתמידין ומוספין, קרוי שבועות "יום הבכורים" על שם המנחה החדשה הקרֵבה בו ביום, ובו בלבד מקרא קדש ומוספי הציבור, ושם חג אינו נזכר שם אלא ביחס לפסח וסוכות.
לפי כל זה יתפרש יפה מנהג אמימר (במנחות סו,א) לספור רק הימים ולא השבועות, משום ש"זכר למקדש הוא", היינו שספירת השבועות קשורה לזמן המקדש בו נחגג החג שבוע שלם, אבל ספירת הימים שהיא לקראת יום החמשים שגם היום נוהג בו מקרא קדש מן התורה, היא מן התורה גם בזמן הזה [וכן דעת רבינו ירוחם והרמ"ה, אך לא הסבירו הטעם בדבר אלא מצד דקדוק הפסוקים, וכעת ראיתי באור שמח פ"ז מתמידין ומוספין הכ"ב שהסביר ככל דברינו, וראה גם בפירוש הגרי"פ פערלא לספר המצוות לרס"ג באורך. ואכמ"ל יותר].
* * *
בירושלמי (ביצה ב,ד) נאמר שדוד המלך בעצרת מת, והיו כל ישראל אוננים והקריבו קרבנותיהם למחר. ובגמרא (שבת ל,א) אמרו שמת בשבת. וייתכן לשער שחל עצרת באותה שנה בז' סיון כי היו ניסן ואייר חסרים, ונמצא שיום הסתלקות (=עליית) דוד בז' ניסן שחל בשבת כיום מתן תורה, ובו ביום עלה משה להר, ככתוב ויקרא אל משה ביום השביעי (וראה יומא ה,ב). [והוא גם יום עיבורו של משה, כי נולד בז' אדר כעבור תשעה ירחים, וכן יום משייתו מן היאור, לאחר שנצפן שלושה חודשים מיום לידתו. ובסוף מגילה אמרו שקוראין בקללות שבתורת כהנים לפני עצרת משום תכלה שנה וקללותיה, כי "עצרת גם כן ראש השנה כי בו נידונים על פירות האילן". ויש לומר כי גם אדם הראשון שנברא בראש השנה, נבראה בחינת "האדם עץ השדה" שבו, בעצרת, והוא הנותן שבעים שנה משנותיו לדוד אשר בו ביום נולד, כי הקב"ה משלים שנותיהם של צדיקים מיום ליום, ונמצא שאדם דוד משה (ר"ת אדם) קשורים בלידתם ליום הזה]. והנה מצינו שגלית התייצב לחרף מערכות אלקים חיים במשך ארבעים יום, ובסופם נתגבר דוד והרגו, ואולי היה זה ביום הולדתו אשר בו מזלו גובר, כי ייתכן לומר שארבעים ימים הללו מקבילים לארבעים יום ששהה משה בהר לקבל התורה ובסופם עשו ישראל העגל, ובו נאחז גלית ומבקש לעקור למפרע את הכול עד תחילת ארבעים יום שהוא יום מתן תורה, אולם בו ביום בא דוד (הבא מרות שנישאה בעצרת, בכלות קציר השעורים וקציר החטים, והיא לעומת ערפה שממנה גלית כנודע) וביטל כוחו. כן נראה בדרך דרוש ו'פטטיא דאורייתא'.
ח' סיון
כפי שהראנו לדעת (ראה ז' סיון), נחגג חג השבועות בעיר המקדש שבעה ימים, ונכון אם כן לקשור כל יום לאחת הספירות. היום הראשון יהיה לנו יום החסד שבתורה, אשר "תחילתה (וסופה) גמילות חסדים" כדברי חז"ל (וכפי ש"עולם חסד יבנה", בראש השנה, כך ניתנה תורת חסד בשבועות אשר גם הוא ראש השנה, כאמור בסוף מסכת מגילה), ובו קורין מגילת רות שכל עניינה "להודיע שכרן של גומלי חסדים" [ואגב דרכנו נראה לפרש "זכרתי לך חסד נעוריך… לכתך אחרי במדבר" לא רק כלפי ההליכה הפיזית, אלא גם כלפי הסכמתנו לקבל תורה (הקרויה "דרך") שסרבו לה כל האומות, כי גם היא "ארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם" (לעומת תורות הגויים ה'מיושבות' ולכן מקובעות במיצריהן. משום כך קבלת התורה היא היא לאמתו של דבר יציאת מצרים, השלב הרביעי של "ולקחתי"), ובכך התחסדנו עם הבורא שביססנו את עולמו שברא בחסדו, ותנאי התנה בו ביום הששי שיחזור אל התוהו אם לא יקבלו ישראל התורה בששי בסיון. לפי זה חסד הנעורים הוא ממש כענין "היטבת חסדך האחרון (שהסכמת להינשא לזקן) מן הראשון (שהלכת אחרי חמותך הזקנה) לבלתי לכת אחרי הבחורים (והבחרות)". לענייננו: שהלכתם אחרי תורתי-תורת האבות הזקנים וויתרתם על התורות ה'צעירות' העכשוויות].
היום השני, ז' סיון יהיה לנו יום הגבורה, בו עלה משה ונכנס אל תוך הענן ונתקדש בענן ופרש מן העם לקבל תורה מפי הגבורה (וראה בדברינו ליום ז' ניסן שאפשר שיום זה הוא מזלו הגובר של דוד והתגברותו על גלית).
ואילו היום, השלישי של שבועות, נדבר בו על ה'עגל המשולש' שהיה רב יוסף מבקש להכין לו ביום עצרת, משום "שאם לא זה היום, כמה יוסף ישנם בשוק!" (פסחים סח,ב). עגל משולש הוא השלישי לבטן, ומובחר הוא (רש"י), וכעניין יעקב בחיר האבות שהוא השלישי הממצע ומאזן בין שני הקצוות המיוצגים על ידי אברהם ויצחק, והיה היא תפארתו.
אך השאלה נשאלת: רב יוסף (בגימטריא משיח) המצטיין בענוותו, וכפי שהיה אומר – בניגוד לרבה חברו הגדול שאמר: "יבוא (משיח) ולא אראנו!" (כי לא אוכל לעמוד ב"שפלות רום אנשים" הכרוכה בביאתו) – "יבוא ואראנו ו(גם אם כפי הנראה) אשב בצל רעי חמורו!", ועוד: רב יוסף מכוּנֶה סיני על שם בקיאותו המופלגת, אך גם על שם ענוותנותו, כסיני בו נגלה ה' למשה בסנה, וכאשר הועדף משום כך לעמוד בראשות הישיבה, ויתר על כסאו לרבה חברו, וכל אותן עשרים ושתיים שנה שמלך רבה, לא נהג רב יוסף שום גדולה בעצמו, ואפילו רופא לא הזמין לביתו (כדאיתא בסוף מסכת הוריות) – כיצד זה מתאים לרב יוסף לבדל עצמו מאחיו בני עמו ולחגוג את 'בליטתו'?!
ומה עוד ביום עצרת, בו נבחרנו כולנו מכל העמים ועמדנו כאיש אחד בלב אחד לקבל תורה, "מורשה קהילת יעקב" הגוי כולו, ולא ניכר שוע לפני דל [ואשר משום כך אמרו (בפסחים שם) שאף האומר כי ישנה אפשרות לנהוג ביום טוב בדרך של "כולו לה'" (וכפי הנראה מומלצת הדרך הזו לעמי הארץ שעסוקים כל ימיהם בחיי שעה), מודה הוא בעצרת שיש לחגוג אותו גם ב"לכם", כלומר בעינוג הגוף, משום ש"יום שניתנה בו תורה הוא" (- לכולנו יחד ניתנה תורה שבכתב, ומבחינתה כל יהודי פשוט הריהו כתלמיד חכם שראוי לו ביום-טוב לנהוג באופן של "לכם") – מצא לו רב יוסף יום מתאים להפגין את יחידותו ושונותו, מעמך בית ישראל?!
מה שנראה לומר בזה הוא, כי הנה אמרו (בברכות ו,א): "כל אחד מאתנו (תלמידי החכמים) אלף (שדים-מזיקין) משמאלו, ורבבה מימינו", וכמדומה שניתן לתרגם הדברים במושגי ימינו כך: כל מי שנחון בשכל טוב יתר על הממוצע, קיימים בתוכו אלפי ורבבות 'אופציות' להשתמש בפקחותו למניפולציות שונות ומשונות, לנצל בני אדם, להתלוצץ מהם ו'לשגע את השכל', ולעתים קרובות משתלטים השדים המתרוצצים סביבו ובתוכו על הווייתו ומשתלטים על אישיותו לגמרי עד שנעשה 'שד של עצמו' ומאבד את איזונו לגמרי – וכפי הנראה הוא הדבר שאירע לשלמה המלך כאשר השתלט עליו אשמדאי מלך השדים וישב תחתיו על כסאו, כמסופר בגיטין ראש פרק שביעי – והנה מאחר שמצינו במסכת עירובין שד יהודי ששמו יוסף שידא, מותר לנו לשער שכל אותם נפשות ערטילאיות המתחככות בחכם (אם מפני פגמים מסוימים, אם משום שמבקשות את תיקונם על ידו), דומים לו בצלמו כדמותו ונקראים בשמו. אם אמנם כן, יש לומר שכלפיהם דיבר רב יוסף בענוותו ואמר: יודע אני בעצמי שאלמלא היום הזה, יום מתן תורה-תפארת-ישראל המאזן אותי ומייצב את אישיותי, ללא ספק הייתי מופיע בשוק באלף ואחד פנים של ליצנות וציניות ומאבד לגמרי את בריאותי הנפשית ואת איזוני המוסרי הפנימי (גם אם לא בהכרח היה ניכר הדבר כלפי חוץ).
[ונכון להזכיר כאן את יוסף בן יעקב שנמכר למצרים מקום כשפים ותועבות, ואלמלא דמות תפארת-יעקב אבין שנראתה לו ו'החזיקה לו אצבעות', ללא ספק היה מאבד את צלמו היהודי ונמסר ביד המזיקים העוטפים אותו].
ט' סיון
ביום רביעי של שבועות (הנמשך בעיר המקדש שבוע ימים – ראה ז' סיון), יום הנצח, נדבר מעט על נצחיות התורה, אשר (לדעת הרמב"ם) מעיקרי האמונה הוא ש"זאת התורה לא תהא מוחלפת", וככתוב בה: "…והנגלות לנו ולבנינו עד עולם". מן הסתם קשור הדבר לעיקר אחר, של נבואת משה רבינו עליו השלום היתרה על נבואת שאר נביאים, כי עינינו ראו ולא זר כיצד הוא מקבל נבואתו מפי הגבורה בסיני, ועל כך הובטח שם "הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, וגם בך יאמינו לעולם" [ומשום כך שאר נביאים (שיניקתם מספירת הנצח כאמור בהקדמת תיקוני הזהר), כפופים לנצח-משה, ו"לא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורת משה"].
משה קרוי בפי רז"ל "ספרא רבה דישראל", 'סופר' הוא בלשונם המלמד מקרא, ספר המקור (ואתו עמו שאר נביאי הכתב), אבל משה הוא גם התלמיד הראשון הלומד על פה מפי הגבורה בסיני איך ליישם בפועל את הכתוב, ומצד זה קרוי משה בדורו גם מלך – "ויהי בישורון מלך" – שעניינו להפעיל במכלול חיי המעשה את חוקי התורה, וגם על מסורת התורה שבעל פה בכללותה מובטח לנו שלא תשתכח ולא תינתק, ו"מאן מלכי – רבנן", וכל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש בדורו במסגרת התורה המסורה, הריהו בחזקת ממשיך ישיר לשלשלת הקבלה ודבריו הן הן הדברים שנאמרו למשה מסיני.
ואולם נראה כי דוד המלך עליו השלום, אשר ספר תורת משה נתון על לבו בשלמות, הוא המבטא במובהק את נצחיות התורה שבעל-פה, כי נתקיים בו "למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב ישראל", והובטח לו כי "נכון יהיה כסאו עד עולם" [וכפי שאפשר להבין מדברי בעל ספר החינוך (וכנראה גם מדברי הרמב"ם), לא מדובר בהבטחה כי בעתיד תחזור מלכותו, אלא בכל דור ודור (ואף בגלות) המנהיג הכשר ההולך בדרכי דוד וספר התורה מדריך את כל הווייתו, גם אם השפעתו מצומצמת, מסתמא בו מקוימת ההבטחה לדוד], ובו ודרכו מגולמת נצחיות התורה שבעל-פה.
הנצחיות סופה גם לנַצֵח, כי תמיד יש לה 'אורך נשימה' וביטחון עצמי (- פנימיות הנצח) בצדקתה כלפי האויב שאין לו אלא שעתו, ה'קדנציה' שלו. לפיכך קרויה התורה (בפרשת חוקת) "ספר מלחמות ה'" [וכפי שבא הדבר לביטוי מופלא במלחמת יפתח בבני עמון (שמפטירין בה בסדר חוקת), שבולט בכתוב כי 'מלחמת הדיבורים' הארוכה בה מוכיח יפתח את 'צדקתו ההיסטורית' על פי התורה, סוללת את הדרך לניצחון מהיר בשדה הקרב. את ההיפך מזאת רואים אנו בעוונותינו במלחמות ישראל דהאידנא שאינן זוקקות לתורה הנצחית, ולפיכך אינן מסוגלות להביא להכרעה של ממש], וכך נאמר בדוד כי מלחמות ה' הוא נלחם, ולכן "בית נאמן יעשה לו ה'… ורעה לא תימצא בו מימיו (על פי שמואל-א כה,כח).
י' סיון
בחמישי של שבועות נדבר מעט על ההוד שבתורה. ביחס לדיבר החמישי, "כבד את אביך ואת אמך", דרשו חכמים את הפסוק בתהלים (קלח,ד) "יודוך ה' כל מלכי ארץ כי שמעו אמרי פיך", כי עד כאן סברו כי ה' "לכבוד עצמו הוא דורש", כיון ששמעו "כבד", הודו גם לדברות הראשונות.
היהודי (על שם יהודה בן יעקב הקרוי על שם הודיית לאה אמו בלידתו) הוא כולו הודיה ונקל לו להתוודות (כיהודה במעשה תמר), ולהודות על האמת גם אם גבוהה היא ממנו, מתוך תחושת לבו ותמימותו, והגויים השומעים את החוקים (שאינם מתבקשים מן השכל האנושי), מודים גם הם ואומרים "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה".
התמימות, פנימיות ספירת ההוד, מבטלת אם כן את המחיצות שבין פנים לחוץ, בין שמים לארץ, ואף בין ישראל לעמים, כי התמים "תוכו כברו", ולכן "הוֹדוֹ על ארץ ושמים", ומכאן "וירם קרן (מלשון קרני הוד) לעמו" [ולכן פעמים ש"רגליה יורדות מות" וההוד נהפך למשחית, ככתוב בדברי דניאל כאשר ראה את שר יון בא, כי תרגום התורה יוונית והקרנתה החוצה, גרמה בדור הבא למשפיע להיות מושפע ורבו המתייונים, ומתתיהו הכהן תיקן ההוד (-מידת אהרן הכהן), ולכן תקנו על הנסים בהודאה, כמבואר בכתבי האריז"ל].
י"א סיון
בששי של שבועות נדבר על הששי, היסוד, אות ברית קדש, הקרוי בפסוק הספירות כל, על שם עניינו לרכז ולקשר את כל כוחות הגוף לנקודה אחת בכדי להשפיע ולהוליד תולדות, "זרעא חיא וקיימא די לא יפסוק ולא יבטול מפתגמי אורייתא".
התורה גם היא קרויה ברית ("ושמרתם את בריתי"; "אם לא בריתי יומם ולילה") [וקשורה בפרט אל הששי בסיון המתקשר לששי של הבריאה בו נברא אדם (- "זה יוסף"), ותנאי הותנה בו שיקבלו ישראל התורה כדרז"ל]. הברית המולידה ניתנה להשפיע בכל עולם הגויים "כי לי כל הארץ" (-העולם), להיזרע בתוכם ו"להצמיח כל מיני תענוג". משום כך נכתבה התורה "באר היטב – בשבעים לשון" ("באר" גם מלשון באר מים חיים, ו"היטב" עולה הוי"ה, "עצם הטוב" המהוה ומוליד), ושבעים נפש היורדים מצרימה אל יוסף (ראש המשפיעים-המולידים, שעניינו "להוסיף בן אחר" – להפוך ה"אחר" לבן, כנדרש בזה), הם הקוראים בשם ה' בשבעים אומות, לתקן עולם במלכות ש-ד-י.
הר סיני הוא גם הר פארן, שפרו ורבו עליו כדברי רז"ל, ודברי תורה עצמם פרים ורבים, "כנחלים נטיו", ותולדותיהם כיוצא בהם (וראה בסוף המאמר לי"ב סיון).
י"ב סיון
ביום השביעי והאחרון לשבוע-שבועות, נעסוק בתכלית כוונת מתן תורה, בתורת גאולה בה מתאחדת תורת ה' עם תורת האדם (- ביטוי המופיע בפי דוד בשמואל-ב ז,יט), תורת משה עם תורת (בית) דוד, ו"בטלה הגזירה שלא יעלו תחתנים למעלה ולא ירדו עליונים למטה" ונפרץ לגמרי המסך המבדיל בינינו לבין אלקינו שבשמים. על מנת לנגוע נגיעה כלשהי בעניין זה, נשוב אל סיפור רות ובועז בו קראנו ביום טוב של עצרת.
בפגישתם הראשונה בשדה, לאחר שמאיר לה בועז פנים, שואלת רות: מדוע מצאתי חן בעיניך להכירני, ואנכי נכריה?! ובועז משיב: הוגד הוגד לי כל אשר עשית את חמותך… ותעזבי אביך ואמך וארץ מולדתך, ותלכי אל עם אשר לא ידעת תמול שלשום. ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלקי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו. על כך משיבה רות: אמצא חן בעיניך אדוני כי נחמתני וכי דברת על לב שפחתך…
מהו "כי נחמתני"? – פשוט מאד: הגר הריהו כאבל, על אביו ואמו שעזב, ועל כל תרבותו שזנח (כדברי ירמיהו על עובדי עבודה זרה: אומרים לעץ אבי אתה ולאבן את ילידתני), וכעניין שכתוב באשת יפת תואר הבאה להתגייר "ובכתה את אביה ואת אמה ירח ימים", וכיצד מנחם אותה בועז? – ה' "אשר באת לחסות תחת כנפיו" הוא יאמץ אותך ויהיה לך לאב ולאם!
כאשר דוד מנחם את עצמו ואומר לנפשו: "אבי ואמי עזבוני – וה' יאספני", ניחא – כך הוא מקוה-מייחל-מתפלל, אבל בכך לנחם את הזולת!? לכאורה אין אלו אלא תנחומין של הבל, ומלים ריקות בעלמא: אבא ואמא (והתרבות השלמה שנעזבה) הם ממשיים מאד, הם תומכים פיזית ומסוגלים 'לחתום על צ'קים', אבל ה', עם כל הכבוד, הריהו מופשט ונעלם מן השטח, ואיך, במחילה, יפרוש כנפיו עלי ויתמוך בי ממשית.
אבל למרבה הפלא, רות 'לוקחת ברצינות את הדברים' ומתנחמת! שומעת אני בקולך ורואה כי איש אמת אתה ולא באת להפליגני בדברים שאין בהם ממש, לא יודעת איך ולמה, אבל כעובדה: אכן מרגישה אני מנוחמת!
היכן ומתי באו הדברים לידי בירור? – בלילה בגורן. שם אומרת היא: אנכי רות אמתך, ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה! כלומר אותו ה' שאחלת לי כי יפרוש כנפיו עלי, היכן הוא וכיצד יעשה זאת אם לא בך ודרכך! אם יש ה' בקרבנו ישנה גאולה וישנה נחמה, ואם איננו בקרבנו היכן הוא בכלל, הרי הוא, כדברי עמלק, 'לא רלוונטי' ומתפוגג בחלל חוסר המשמעות. על כך מתבטאים חז"ל: "אם עשיתם את דברי התורה כאילו עשיתם את עצמכם"; "כאילו עשיתם אותם" (את הדברים עצמם); אך גם: "כאילו עשיתם אותי!" – אם לא תקחו אותי ברצינות ותרגישו מחויבות ואחריות לממש בעצמכם את מה שאתם מאחלים בשמי, שאתם מאמינים כי זהו מה שנכון ונאה לי לרצות ובכוחי לעשות, הרי אמונתכם כצפצוף הזרזיר ואינה קשורה לחייכם הממשיים.
ובועז נענה לאתגר, ובניגוד לאותו 'גואל' קרוב ש'אינו רואה קשר' בין יכולת ה' האינסופית לבין המוגבלות האנושית השבויה באילוצים וחרדות "פן אשחית את נחלתי", מתמלא פתאום בועז מרץ בלתי נדלה ואינו שוקט ולא נח עד אם כילה הדבר בו ביום, והכל מסתייע בעדו כי ה' עמו ובקרבו, וכדברי רבותינו: הוא עשה את שלו, נעמי עשתה את שלה, רות עשתה את שלה – ואף הקב"ה עשה את שלו "ויתן ה' לה הריון ותלד בן" וממנו שורש דוד ושלמה-משיח היושב על כיסא ה' למלך ובונה המקדש בו יושב ומתיישב במוחש העניין האלקי בכלל ובפרט, כי "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם – בתוך כל אחד ואחד".
הענין ה'מזעזע' הזה (ששורשו הראשון בתורה כמדומה בסולם יעקב בו ה' ניצב עליו ממש ולכן אמר בהקיצו מה נורא המקום הזה) בא לביטוי במנהג-תקנת בועז ש"יהא אדם שואל בשלום חברו בשם" כדבריו אל הקוצרים "ה' עמכם!" – גם זו תקנה חדשה ומחודשת המחילה שם שמים על המצבים הארציים-חילוניים, שהתמיהה ואולי זעזעה את עולם החכמים, עד שמצאו לה שורשים קדומים, כפי שמבואר במשנה ובגמרא בברכות פרק תשיעי, אך זוהי בדיוק תכלית הכוונה שתחזור השכינה להיות עיקרה בתחתונים, כמדרש חכמים על "באתי לגני" שבמתן תורה חזר הקב"ה לגנונו – לבית חתונתו בו היה עיקר מעיינו מתחילה, קודם שנסתלק בעוונות לשמי מרומיו.
וראה בברכות שם שקראו על עניין זה "הפרו תורתך" משום "עת לעשות לה'", אך יש במשמע גם הפריית התורה שנולדים בה חדשות ונצורות, שלא שערום הראשונים, ומקום הניחו לדוד וביתו לשמח אלקים ואנשים, ואור חדש על ציון יאיר ונזכה כולנו מהרה לאורו. אמן כן יהי רצון.
שלום רב לך אחי היקר. שתזכה לאריכות ימים ושנים כפלים כשנותיך ולמעלה מזה ושתמשיך להנאות אותנו במדברותיך הנאווים.
התמוגגתי מנחת מדרשותיך האחרונות (כראשונות). תחילה מדרשת הבת מצווה של חנה צופיה תחי' (ט"ו סיוון התשס"א – ילדה גדולה ב"ה! מזל טוב!).
כדרכך בדרשות אף בזאת היטבת להאיר את הנפילות שבספר במדבר כחלק מובנה של תורת חיים ולא כסטיות תקן שיש להצטער עליהן, לשם הדיוק: הן אכן מצערות אך במובן זה של ייסורי גדילה שעובר אדם ועם בדרכם להשתלמות אישית/לאומית. בלי אותה בקיאות בשוב שרכשו בשנה השנייה במדבר – במסע השני והמיוסר אל הארץ לא היה מתאפשר המימוש המלא של התורה שתכליתו – הכנסתה לארץ. כשם שבחסד הנעורים של המסע הראשון נדרשה הבקיאות ברצוא שהושגה ע"י המשכן וארגון החברה על מרכיביה.
ספר במדבר אפוא הוא מסע אל החיים שעניינו המעבר מילדות לבגרות מהמתוקן למסוכן. מסוכן זה לכאורה אינו על פי התורה שלכתחילה אבל הוא מעמיק מרחיב את יריעותיה בבחינת הפרו תורתך – עת לעשות לה', "וזאת תורת האדם".
ברוח דברים אלה אוסיף אולי שלא בכדי שותקת התורה 38 וחצי שנים בהן מתו יוצאי מצרים, שמא כי מהם אבד מהם הסיכוי להתבגר ואולי לכתחילה לא היו אמורים להתבגר מהמצב הרוצה/היוצא למצב הנכנס.
סימנתי לי דברים יפים רבים שהתחדשו לי בדרשותיך על "שבעת ימי חג השבועות" והרי כמה מהם;
1. חסד הנעורים שבקבלת תורת הזקנים תוך וויתור על התורות הצעירות, העכשוויות האטרקטיביות והקבלתו לחסדי רות,
2. התורה הקרויה "דרך" שלא כתורות הגויים המיושבות ובמובן זה קבלת התורה בסיניי היא היא יציאת מצרים…
3. אורך הנשימה "עד עולם" והביטחון העצמי של המלך הכשר מול אויביו שממנו נובע "ספר המלחמות ה'" שלו , מלחמות שאינן מגומגמות אלא מוכרעות בניצחון כיפתח בדורו.
4. ובאופן מיוחד התרגשתי מדבריך בקטע של י"ב סיון שבו מתמצית תכלית כוונת מתן תורה בתורת גאולה שהיא התאחדת תורת ה' עם תורת האדם.
נכוחה אתה מעמיד את הדברים ע"י השיח המתנהל בין בועז המנחם את רות במילותיו שיכלו להישאר בבנאליותם כמטבעות נחמה שחוקות אלמלא עמד באתגר שהציבה לו רות – ורות בתמימותה ובחוסר בקיאותה בסחבת זקנים מתנחמת מדבריו ומתוך פשטות אמונתה תובעת ממנו "קבלות". עמידה זאת שרות הביאה איתה מול בועז הזקן מדבקת בכוח הגואל שבה. וכך בועז פשוט נדבק בפשטות שהייתה מודחקת תקופה כה ארוכה.
אכן, לא אחר הזקן להוציא לפועל את הבטחתו ובאה גאולה לישראל.
כן ימהר ה' יחיש גאולתנו בפשטות ובמהירות עוד היום בהשכמת הבוקר. אמן.
איזה יופי!
תבורך!
יישר כחך, רוחה, דודתי המשׂכלת, על הדברים היפים שכתבת.
חן חן רחל! משום מה התגובות שלי כאן לא תפסו לאחרונה, ואני מנסה שוב
הנה אתה רואה שכן תפסו לאחר שזכרת אני מניחה לעשות "שליחה"…
והלקח: עד שהבנאדם לא שולח מרכולתו חוצה ומשליך אותה לאוויר העולם או שולח לחמו על פני המים, או מרווה במימיו כל צמא, יקראו בו כמה שיקרא, הוא את שלו עשה, ואם לא הוא כנביא הכולא נבואתו (ובלי איומים – בריאותו חלילה נפגעת)…
מי כמוך יודע שכשליבו לפיו מגלה בלי נשמע קולו הוא כבר התחלה של "חוצה", וכשביתו ובני ביתו שומעים אותו זה ערך מוסף של "חוצה", אבל אם בריאת עולם חדשה הוא בורא והעולם לא יודע עליה מה יהא עלי/עליהו?
האתר וגליו הם וודאי בגדר זה.
תודה.