נא. ליום כ"א אייר.
אם ההוד הוא האחרון במידות הפרטיות (ראה מלכות שבהוד), הרי מעתה ואילך עוסקים אנו ב"כוללים", ושבוע היסוד הקרוי כל בפסוק הספירות ("לך ה' הגדולה (- חסד כנודע) והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל (בגימטריא יסוד) בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה"), הוא הכולל ואוסף (- כנאה ליוסף הצובר בר) ומרַכֵּז את כל המידות שלפניו על מנת להשפיע למלכות, למציאות הממשית, לכנסת ישראל, הגוי כולו. פנימיות היסוד, היינו מקבילתו בנפש, היא מידת האמת במובן של דבקות-במטרה (כתכונת אבר ההולדה הזכרי), ורצון לאַמֵת במציאות הארצית את כל ערכי המהות, ה'שמיימיים' ביחס. זוהי בדיוק תכונת הצדיק – "צדיק האמת" – שמכונה בה יוסף, לחבר ולדבק שמים וארץ אשר בשניהם הוא אחוז כאחד.
בחסד שביסוד נציין את אהבת יעקב ליוסף, בן רחל אשתו האהובה, מכל בניו, "כי בן זקונים הוא לו" – כי בא בסוד הזקנים-האבות (-האהבות, וכמו ששמעתי שרק בשולשת האבות נזכרת אהבה שאהבו, ולא בשאר הרועים) שבראשם "אברהם אוהבי", המרכבה למידת החסד. את התפשטות יוסף לשני שבטים, "קהל גוים", נשייך גם כן לאברהם "אב המון גוים" (ובכלל את סגולת הריבוי והגידול שנתברך בה יוסף ("רבבות אפרים", "ואני עם רב"), שמקורה בגדולת אברהם).
כאברהם ההולך ומסמן דרך לבניו ברדתו למצרים, כך יוסף גלה למצרים בראש גולים, והוא לבדו בעולם, כ"אחד היה אברהם", נעזב מארצו וממולדתו ומבית אביו, ולמחיה שלחו אלקים להכין מקום לאחיו ולשום להם שארית בארץ, עד שיעלו משם ברכוש גדול כמובטח לאברהם, וארונו של יוסף בראשם. משום כך מצטרף יוסף לעתים אל האבות, וכל ישראל קרויים "שארית יוסף".
בשלב הזה של החסד שביסוד עדיין לא נתברר יוסף על מידתו, מידת הצדיק, אבל ניתן לומר שהוא כבר נער חסיד ההולך אחר חלומותיו-נבואותיו ופועל עם א-ל בארץ לא זרועה, ובכל מקום שהולך שם שמים שגור בפיו, כאברהם הקורא בשם ה' [חסיד-ביסוד שווים בגימטריא, מה שרומז לביטוי שבפי חסידים "עומק חסיד – רבי", הווי אומר: הצדיק המתגלה בסוף, גנוז כבר בראשית ה'תנועה' הראשונית ללכת אחר שרירות-הלב-הטוב, לעשות נחת רוח לעילא ולתתא, ונעוץ סופו בתחילתו ותחילתו בסופו (וכענין "עבד מלך – מלך")].
נב. ליום כ"ב אייר.
ביום הגבורה שביסוד נדבר על מידת היראה שמשתבח בה יוסף, כאמרו "את האלקים אני ירא". יראה היא פנימיות הגבורה (– "פחד יצחק" המרכבה למידת הגבורה. יראה וגבורה שוות במספר), קודם כל במובן של "גיבור הכובש את יצרו", מה שבא לידי ביטוי מובהק ברתיעתו הטבעית של יוסף מפיתוי אשת אדוניו – "איך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלקים"! – אבל גם בגבורה פיזית (יעוין במדרשי חכמים על העימות בין יהודה ויוסף בפרשת ויגש, שמתגלה ביוסף ובזרעו "כח של בית אבא" לא פחות מביהודה הגובר באחיו) כנגד אותם שאין אלקים בלבבם, וכדברי חכמים שאין עמלק נופל אלא ביד זרעו של יוסף, "יבוא מי שנאמר בו את האלקים אני ירא, ויפרע ממי שכתוב בו ולא ירא אלקים" (ראו פסיקתא רבתי יב ועוד). משום כך יהושע, הראש-לבית-יוסף הוא הנבחר לצאת להילחם בעמלק, וכלפיו נתכוון משה בברכתו ליוסף "בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, בהם עמים ינגח יחדו אפסי ארץ".
וכך נאמר גם לעתיד בפי עובדיה הנביא (- גר אדומי שנאמר עליו כי "ירא את ה' מאד"): והיה בית יעקב אש, ובית יוסף להבה ובית עשו לקש, ודלקו בהם ואכלום, ולא יהיה שריד לבית עשו. זהו עיקר עניינו ותפקידו של משיח בן יוסף להכרית זרעו של עמלק, כהכנה למשיח בן דוד הבונה מקדש. מאחר שעמלק ראשית ותמצית הגויות, הכפירה והספק "חודר לכל תא", כליונו הגמור דורש נכונות למות במסירות נפש (אשר משום כך לא יכול שאול (שמבנימין אחי יוסף) להשלים את הדבר, כי ידע והרגיש שבכך הוא "מת" מן המלכות לטובת דוד, כי תם תפקידו, ואכמ"ל), ומשום כך מדובר בגמרא על מיתת משיח בן יוסף [אך ידוע שצדיקי הדורות עסקו הרבה לבטל גזרה זו (וזאת בעיקר על ידי אחדות גמורה בין שני המשיחים ונכונות גמורה ומידית מצד בן-יוסף למסור המלכות לבן-דוד, ובכך להיכלל עמו לגמרי ולזכות לחיים אשר שאל דוד למשיח בנו וניתן לו (על-פי תהלים כא,ה, וראה סוכה נב,א). מחמת אפשרות ההתכללות הזאת לא הזכיר הרמב"ם בחיבורו את משיח בן יוסף כלל ועיקר, כי ייעשו עץ יוסף ועץ יהודה לעץ אחד ממש, ואכמ"ל יותר].
נג. ליום כ"ג אייר.
תפארת שביסוד היא יעקב שביוסף. על יעקב אמרו חכמים שיופיו מעין יופיו של אדם הראשון (קודם החטא), כי "לא ראה קרי מימיו" ולא פגם בבריתו (אשר זהו בפנימיות החטא הקדמון, כרמוז בפסוק "והמה כאדם עברו ברית"), משום כך הוא המרכבה למידת התפארת, "תפארת ישראל"-סבא [וישנו גם קשר לשוני וענייני בין תפארת לרפואה, כי תפארת יעקב בקו האמצעי, המאוזן, והאיזון הוא כידוע שורש הרפואה, עד כדי שאמרו "יעקב אבינו לא מת"]. יוסף המתואר כ"יפה תאר ויפה מראה" (ראשי תיבות יתום), מקבל אם כן את יופיו לא רק מאמו רחל (המתוארת בדיוק באותן המלים) אלא גם – ואולי בעיקר – מאביו המפואר [כאשר יסוד-יוסף נחשב "סיום הגוף" – התפארת שהיא מרכז ו"גוף" המידות].
זאת בעיקר כאשר מדובר ביופי פנימי ונקיות שלמה מפגם התאוה, וכאשר הראה רבנו צדוק הכהן בספריו שיופי בלשון המקורות מתייחס גם ובעיקר לפנימיות (וכדוגמת שאמרה אשת ר' אליעזר על בניה שהן "יפהפין", מחמת צניעותו המופלגת של בעלה בתשמיש). יופיו השלם של יעקב, טהרתו ונקיותו הפנימית, היא שעמדה לו ליוסף לעמוד בניסיון ולשמור על יופיו-טהרתו, והרי לנו המחשה נאה של יעקב שביוסף, התפארת שביסוד.
כמדומה שכבר הוזכר בדברינו כי את מאמר חכמים (בסוטה לו,ב) על ה"חלון" שבו נגלתה לו ליוסף דמות-דיוקנו של יעקב וכך ניצול מן העברה, יש מפרשים כראי, שבו ראה פתאום יוסף את עצמו בשיא יופיו (שמסתמא ההתעוררות הפנימית לעברה מעצימה אותה פלאים) החי והמפואר, בדמות 'המקור' עצמו, הוא יעקב אביו, והבין מיניה-וביה כי את היופי המושלם הזה עומד הוא לאבד עולמית ו'להמית' סופית אם ייפול בעברה, והיא שעמדה לו 'לפרוש בשיאו', כאשר דמות יעקב המושלמת חתומה וחקוקה בו לנצח (ומכאן כמובן הצלחתו המופלאה בהמשך עד שנעשה אדון לכל מצרים, ולשם הביא את אביו, המקור הפנימי ליקר תפארת מלכותו).
נד-נה. ליום כ"ד-כ"ה אייר.
נצח שביסוד הלוא הוא משה שביוסף. ביום היסוד שבנצח דוּבַּר על כוח יוסף המתלווה למשה המעלה את עצמות יוסף ומוליכם עמו בכל מסעות המדבר, ואילו היום עלינו להתבונן בכוח משה שביוסף. נוכל להשתמש במה שדברנו אתמול, בתפארת שביסוד, על יעקב שביוסף – יופיו וחיותו של אביו שעמדה לו ליוסף ונקבעה בו לנצח, כי הנה ידוע ש"משה מלגאו יעקב מלבר", כלומר דעת-משה נחשבת פנימיות ונשמה לכל פרצוף המידות שתפארת-יעקב היא 'גופו' ומרכזו, כשם ש"יעקב לא מת" (אותיות "אמת ליעקב"), כך משה-אמת לא מת, ואם-כן "עוד יוסף חי" לא רק מכוח יעקב אלא גם מכוח משה-אמת. ניתן לומר שיוסף 'שורד' ו'מקבע', את יופיו מכוח יעקב, אך את כוחו לאַמת בשטח, להוות צינור משפיע ומחבר שמים וארץ כמידת הצדיק האחוז בשמים ובארץ (ראה אות נא), מקבל הוא מדעת-משה (דעת לשון חיבור-מוליד כנודע), אשר הוא (בלשון חז"ל) ה"סרסור" הקושר עליונים ותחתונים.
אבל נכון היום לדבר גם על מידת הבטחון, פנימיות הנצח (כנזכר בדברינו כמה פעמים), המיוחסת בדברי חכמים ליוסף – "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו (תהלים מ') – זה יוסף", בעוד שהמשך הדרוש "ולא פנה אל רהבים" שמשתמע כביקורת על יוסף שבטח בשר המשקים, כך עניינו: אמנם צריך אדם לפעול בביטחון אקטיבי בתחושה שה' נותן לו כח לעשות חיל, בכוחו שלו ובעוצם ידו, ויפה עשה יוסף, אלא שנצרכו שנתיים ימים כדי שיהיה ברור לו שהשתדלות אדם לכשלעצמה אין בה תוחלת, ורק מששכח שר המשקים לגמרי את בקשת יוסף, חזר ונזכר בו על ידי החלום שמן-השמים. יש כאן אפוא גם בירור למידת הבטחון וגם "ביטול היש" שהוא עיקר מידת משה – "ונחנו מה" שגם היא מתגלה ביוסף האומר "בלעדי".
או כלך לדרך זו: הביטחון הפעיל של יוסף, ממשה בא לו, ואילו הביטחון הסביל, היינו שלא איבד את ביטחונו בה' לאורך אותם השנתיים הארוכות (לאחר עשר שנים שכבר ישב) וקיבל עליו דין-שמים בדומיה, זאת מכוח ההוד של אהרן שבתוכו, שעניינו תמימות וביטחון סביל. בהמשך לכך ניתן לומר שעצם היציאה מבית האסורים למלוך, מכוח נצח-משה הוא, ואילו הכבוד והיקר שזכה לו מאת פרעה ולבושי מלכות שהלבישו והאמון הבלתי מסויג שהאמין בו, מכוח הוד-אהרן ותמימותו המעוררת אמון ומלבישה אותו בגדי כהונה לכבוד ולתפארת [וכיוצא בזה במרדכי שמבנימין-אחי-יוסף, אשר גם הוא בדורו כמשה בדורו כדברי רז"ל, וזכה מתוך ביטחונו לנצח את המן, ואולם בגדי מלכות שזכה להם, וריצויו לרוב אחיו שדורש טוב להם ודובר שלום לזרעם, אלו מכוח אהרן שנתלבש בו].
[ובבגדי כהונה עצמם – אבן השהם (אותיות משה), אבנו של יוסף כלולה עם שנים עשר אבני החשן אשר על לב אהרן, על שום שלא פרש מאחיו ויצא לדרך אחרת, אולם היא לבדה נתונה גם על שתי כתפות האפוד (כנגד שתי לוחות הברית שהוריד משה), כי עלה ונתעלה להיות נזיר אחיו].
נו. ליום כ"ו אייר.
ביסוד שביסוד נעסוק בעצם דמות הצדיק שזכה יוסף להיות מרכבה-לה בעמדו בניסיון שמירת הברית, כשהוא לבדו במצרים, נער צעיר במלוא כוחו ובשיא יופיו. אכן דמותו של יעקב הנשקפת 'בחלון' עוזרת לו, אבל ברגע הקובע, יוסף לבדו מתברר על מידתו, כי לא היה (עד ימיו) אדם שנתנסה בפועל בתנאים כגון אלו ועמד בניסיון, ובמובן זה הוא "רועה אבן ישראל" – מפרנס ומכלכל אף את יעקב אביו, וכפי שחזה בחלומו, גם "השמש", זה יעקב, משתחוה לו – מה שאולי נתקיים בפועל ב"וישתחו ישראל על ראש המטה" – כמודה ליוסף המברר במובהק כי אכן מיטתו שלמה ו"עמך כולם צדיקים".
"מאן דאיהו זעיר איהו רב", ויוסף "קטנן של שבטים" (כלשון חכמים), נעשה באחת "צדיק עליון" – הצדיק הכולל העולה על כולנה ומכיל-מרַכֵּז בעצמו, בנקודה אחת, את כל "השמים" – את מידות כל הרועים שלפניו; ברגע קטון אחד פרשׁ והתנתק מן הארציות ועלה לשמי-השמים, ומשם בכוחו להשפיע 'שמיימיוּת' לארץ התחתונה וכך להיות, כמידת יסוד-צדיק, "כל בשמים ובארץ".
הפרישה המתאפקת של הצדיק המנתקת אותו מן הארץ השמימה, על מנת לחזור ולהשפיע בשופי ובקדושה לארץ, היא גם העומדת ביסוד כל סיפור יוסף ואחיו, אשר (לפי פשוטם של דברים) תחילה ביקש לפרוש מהם בסוברו שהם ארציים-ללא-תקנה והוא לבדו (עם בנימין אחיו-בן-אמו) נועד להמשיך את מורשת בית אברהם, ולבסוף כשנתבררו האחים על מידותיהם (מתוך מסירותם לבנימין הקרוי "צדיק תחתון", היסוד שבמלכות, היוסף שבדוד), לא יכול יוסף להתאפק ונעשה משפיע קדושה לדור ולדורות, ומכוחו נגדרו כל ישראל מלהטמע בגלות הארוכה.
וכך – בכורו של יוסף הוא מנשה, הקרוי על שם הניתוק (גם מבית אביו) שהיא מחשבתו הראשונה של הצדיק (ולדברי חז"ל הוא "האיש אשר על בית יוסף" המפעיל את נסיון הניתוק!), ולבסוף אפרים הקטן הקרוי על שם הפריון המשפיע לכל אחיו (ורמוז בעטרת היסוד, "הארץ שבשמים"), גדל ממנו ונעשה עיקר; הצדיק-לעצמו נעשה מצדיק-את-כל-האחרים – הן במובן של מנחיל-צדקתו לכולם, הן בלַמדו עליהם זכות, בהבינו כי למחיה שלחו אלקים לפניהם, מכוחם צדקתו ובעבורם (כדוגמת שאמרו על רשב"י, שלא נראתה הקשת בימיו, כי מנחיל ומייחס לכל דורו את שמירת-הברית שלו).
וכך אמרו חכמים: "יוסף ירד למצרים וגדר עצמו מן הערוה – נגדרו כל הגברים בזכותו", ואין לך אדם מישראל שאין בו נקודת יסוד-צדיק מיוסף, עד שאמרו בזוהר "כל מי שנגזר (=נימול, אך אינו רחוק גם מלשון נגדר, וכידוע שהמילה פועלת ריסון מסוים בגוף ובנפש) קרוי צדיק".
היסוד שביסוד יהיה אם כן התנועה הדו-כיוונית של הצדיק, וכעוצמת דריכת הקשת (וככתוב על התאפקות יוסף "ותשב באיתן קשתו") אחורנית (- השמירה מלתור אחרי הלב והעינים), כך כוחה לירות חיצים למרחוק [וכך מסור בשם הצדיק ר' פינחס מקוריץ זי"ע, שרק צדיק גמור יכול לקשור ולהעלות את הרשע הגמור], ולהשפיע זרעא חיא וקיימא בגשמיות וברוחניות, זרעא די לא יפסוק ודי לא יבטול מפתגמי אורייתא.
נז. ליום כ"ז אייר.
ביום המלכות שביסוד נעסוק בדוד שביוסף, או הארץ שבשמים. כידוע יוסף הוא הצדיק החי, ככתוב עוד (בגימטריא יסוד הנקרא גם "אבר חי") יוסף חי (וכן האות צ' היא האות החי באותיות), וראשו בשמים (ראה ביסוד שביסוד), ואילו דוד-משיח הוא "בר נַפְלָא" בפי חכמים (על פי הפסוק במיכה "סוכת דוד הנופלת"), כי הוא נֵפֶל מעיקרו ולא נקצבו לו חיים, ובנפש – שפל הוא בעיניו לגמרי כעפר הארץ, ומעולם (בהיפוך גמור ליוסף) "לא ראה חלום טוב" לגבי עצמו, כדברי חכמים, אכן גזרה היא מלפני יוצר-כול ש"היילודים (=החיים) למות, והמתים להֵחיות" – דוד המת נעשה מלך ישראל חי, ואילו "הצדיק – אבד", כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. נדבר היום אם כן על סילוקם של צדיקים.
ביום הגבורה שביסוד דברנו על גבורת משיח בן יוסף הלוחם בעמלק, והזכרנו גם את גזרת מיתתו תוך-כדי-כך (שאולי בטלה במובן הפיזי – ראה שם), כעת נדבר על העניין החיובי שבמיתה הזו.
הרי סוף עניינו של הצדיק הוא להשפיע את שמימיותו לארץ, למציאות התחתונה, להולידה ולהצמיחה, וכמו אבר הברית בגוף, חווה הוא תוך-כדי-כך חוויית מיתה ואיבוד אונים. כך יוסף כשאינו יכול להתאפק עוד ומתוודע אל אחיו, 'אבד שליטה' תוך-כדי-כך, 'נאלץ לשנות את תכניותיו' (- ראה יסוד שביסוד) ובעצם נכנע ליהודה (- המלכות, הנוקבא), שאכן ניתנת לו המלכות בברכות יעקב. וכך משיח בן יוסף מת (בפועל או בפנימיות) 'לטובת' משיח בן דוד ואובד-מתבטל ונכלל בתוכו [וכך שאול בסוף ימיו הסכימה דעתו למות במלחמה כשדבריו האחרונים לדוד "ידעתי כי עשה תעשה וגם יכול תוכל", ואין-צריך-לומר יונתן בנו (אשר הוא, ככתוב בספרים, דמות המופת במקרא למשיח בן יוסף) שנותן ברצון שלם את כוח וזכות-מלכותו לדוד ומאחל-לעצמו להיות לו למשנה].
אבל לא רק לטובת מלכות דקדושה מת יוסף – כדברי חכמים (על פסוק "ויפוזו זרועי ידיו") "יצא אונו מבין אצבעות ידיו", שנוכל אולי לתרגם כך: סוף-סוף בעקבות אותו מעשה נעשה יוסף מלך על מצרים והשקיע את כל אוניו וחיותו וכשרון-ידיו שמה (ועשאה "בית עבדים" מוצלח כל כך, שלבסוף הוכרחנו כולנו 'להצטרף למערכת'…), ויגוע וימת ונשקע ארונו במצרים באופן שאף אינו יכול לצוות להעלותו משם מיד כאָבִיו, אלא לימים רחוקים, וגם אם עלו עצמותיו בידי משה, הרי מאחר שבחיפזון יצאנו ממצרים נותרו ניצוצות מאוניו שנתפזרו בעולם, ולשם איסופם באו כל הגלויות שבהמשך.
ועשרת השבטים ששבטי יוסף בראשם, גלו גלות שלמה בידי מלך אשור, ולכאורה נטמעו בגויים ואבדו בחלח ובחבור בנהר גוזן וערי מדי. נמצא שכוחותיו וכשרונותיו של הצדיק אבודים בעולם, ומן הסתם מברכים ומטיבים ומחיים אותו, אך אין אתנו יודע מתי וכיצד יחזרו בגלוי למקורם למלכות דקדושה, רק זאת ידענו כי יום-יבוא "ובאו האובדים בארץ אשור והנדחים בארץ מצרים והשתחוו לה' בהר הקדש בירושלים", וכאשר יבואו לא יבואו ריקם אלא כל חיל גויים ומלכיהם נהוגים יבואו עמם אל הקדש ו"לא יפול צרור ארץ", אלא ישובו כל הניצוצות האבודים, אזי יהיו עץ יהודה ועץ יוסף לעץ אחד ממש, "ועבדי דוד מלך עליהם", כי גם הצדיק קם מעפרו והריהו 'בעל תשובה' כדוד. מלכות שביסוד היא אם כן "תשובת (ושיבת) הצדיקים" אשר כדברי הזוהר בה תלויה הגאולה השלמה.