כח. ליום כ"ח ניסן.
דיברנו בנצח-והוד-שבגבורה על יצחק כמשפיע על סביבותיו, בלא לזוז ממקומו העצמי (אשר הוא עיקר עניינו ומידתו). היום ביסוד שבגבורה, נדבר על המשפיע המרכזי בגבורה, היסוד שבקו האמצעי ובסוף המידות הקצוות (כהמשך לתפארת, גוף ומרכז המידות, כידוע ש"תולדות יעקב יוסף" ולכן "הגוף והברית נחשבים אחד"), וקרוי "כל" על שם שתפקידו להכיל ולכלול ולרכז את כולם לקראת ההשפעה למלכות, לשטח, ל'נוקבא' המקבלת.
בענין יצחק שבו ובתולדותיו אנו עוסקים ומתבוננים, מדובר כמובן על השפעתו-ברכתו לבניו שהוליד מעצם עצמו, מ"טיפי מוחו" שהיא כמובן מרכז ועיקר השפעתו של אדם. ברכה עולה זכר-משפיע. כשם שהיסוד-הברית הוא המוליד בפועל, כך אליו מתייחסת ברכת האב לבנים בכלל ולבנו בכורו ראשית אונו בפרט. בסיפור המפורט והדרמטי של ברכת יצחק ניכר היטב כמה הברכה – כמו הלידה – היא ממשית ומשמעותית ונלקחת במלוא-הרצינות על ידי כל המעורבים, וגם כשהיא ניתנת לכאורה ב'טעות' היא 'בלתי הפיכה', ו"גם ברוך יהיה" המתברך.
פתיחת הסיפור בזקנתו והכהיית עיניו של יצחק, בא להסביר אפוא לא את העדפתו את עשו, אשר אותו אהב מאז ומתמיד, אלא בעיקר היאך נתגלגלה 'מן השמים' הברכה לידי יעקב מתוך זקנתו-חכמתו-הנפלאה-ממנו-עצמו ומתוך עוורונו-רב-האור-הפנימי, אך אולי גם כדי להמחיש את תוקף ריכוזו-צמצומו-לתוך-עצמו, אל גרעין הכח של גבורתו-יראתו-ראייתו, אשר בהתאם לכך, 'ביחס ישר', עצמת הברכה היוצאת מפיו ופעולתה לדורי דורות.
יצחק היוצא לשוח בשדה, הוא עצמו (בניגוד לאברהם) "איש שדה" ארצי ["שורש הכלים" ועיקר "בנין המלכות" שהוא מן הגבורות דווקא, כמדובר לא אחת], וכפי שנשמע מאמירתו לעשו "צא השדה" ומהתמוגגותו מריח השדה העולה מיעקב. משום כך אוהב הוא את עשו איש השדה, איש השטח, איש המעשה, שהרי "המעשה הוא העיקר", עיקר מקומה ועניינה של המלכות, אשר היא תכלית הכוונה, ולשָׁם דווקא יש להשפיע את כל הכוחות-הברכות (והאורות-האנרגיות).
אלא שלמרבה הפלא נתברר שיעקב הוא איש המעשה האמתי, "יותר עשו מעשו", דווקא משום ששומר הוא גם על קולו-קול-יעקב וחיבורו לאהלי אברהם, בעוד שעשו-איש-המעשה הקלאסי 'הצליח' איכשהו להתנתק ממקורות הכוח שלו, בז לבכורתו-אשר-היא-ברכתו, ואיבד את המלכות. דוד המלך, האדמוני כעשו, נזרע אפוא בתוך יעקב (דרך יהודה בן לאה שמיועדת הייתה לעשו), וכסאו יהיה נכון בישראל עד עולם.
כניסתו של יעקב אל העניין שלא ביזמתו שלו, אלא בדחיפת רבקה אמו (שהיא במידה מסוימת גם שרה אמו של יצחק (ככתוב ויביאה יצחק האהלה-שרה-אמו), היינו הבינה-שרש-הגבורה), תלמד אותנו היום על המלכות בישראל שאינה נלקחת בכוח ובמחטף, אלא כדוד האומר: "הנקלה בעיניכם התחתן במלך – ואנכי איש רש ונקלה" ואינו דוחק את השעה (כפי שגם יעקב אינו דוחק את מימוש מלכותו-ברכתו מידית), וממתין עד שיבואו מיזמת כל שבטי ישראל אליו חברונה ככתוב.
אמנם כשהוא נכנס אל העניין, עושה הוא אותו במלוא הכשרון, 'בשתי ידים ימניות' וב'עצבים של ברזל', כצייד מבטן ומלידה, ומוכיח על עצמו כי אכן הוא הבכור האמיתי, הנולד מטיפה ראשונה, "בני בכורי ישראל", ולו יאתה מלוכה.
כט. ליום כ"ט ניסן.
במלכות שבגבורה ניתן לדבר על שליחת יצחק את יעקב המתברך אל "העולמות התחתונים", כטבע המלכות שרגליה יורדות מות, לתחתית המציאות, וכאן – לבית לבן בחרן, מקום חרון אף של מקום, לקחת לו משם אשה (- המלכות-הנוקבא) ולהתמודד בפועל עם המציאות כשהיא לעצמה, הנראית מנותקת לגמרי מאורות ובארות המים החיים.
ואולם נראה כי חשוב לדבר היום גם על ברכת עשו המנותק המפסיד ועתידותיה. שכן נראה שיצחק, גם כשהוא מאשר את ברכתו-גבירותו של יעקב, אינו מוותר על מחשבתו הראשונית ביחס לעשו ומברך גם אותו ברכה שאינה של מה בכך, ואף מדבר על אפשרות של פריקת עולו של יעקב מצווארו. כך גם המסופר בהמשך שבסופו של דבר מתפייס עשו עם יעקב ו'מנשקו בכל לבו', העובדה שהכתוב מאריך במשפחת עשו ואלופיו, ומספר שיצחק נקבר על-ידי "עשו ויעקב בניו", רומזת שיש מקום לעשו באופק של יעקב.
כי-כן לא מדובר על עובד אלילים-אשר-כליל-יחלופו כזיוף גמור (ואין לך (כמעט) "אלהי אדום" במקרא!), וגם לא כל עשו הוא עמלק שסופו מחִייה. עשו הוא 'אחיו החילוני' של יעקב, שבגאוותו מתנכר וכופר ומואס ב'עבודה' הכרוכה בבכורה, אך אינו משולל חכמת מציאות מפוכחת, שגם בישראל יש נטייה לפזול אליה בלקיחת נשים נכריות ו"בילדי נכרים יספיקו", וסופה לבוא גם היא אל הר הקודש, כאשר יסור עשו מכפירתו-גאוותו ומרירותו, כי תגבר חכמת ישראל על הנפרדוּת שהיא הקליפה שבחכמת עשו, ואז תבוא על תיקונה דרך אחיו ישראל (ראו על כך באריכות וטוב טעם בספר מן הפרדס לפרשת תולדות).
מדובר כמובן על התרבות המערבית וזיקתה לישראל, ותיקונה העתידי בקרב ישראל, כאשר יעלו מושיעים בהר ציון לשפוט – ולברר – את הר עשו. והיתה לה' המלוכה.