ל. ליום ל' ניסן (א' דר"ח אייר).
בחסד שבתפארת נדבר על יציאתו-הליכתו של יעקב לדרכו לחרן, כשהוא מצויד בברכת אברהם ככתוב.
בשבוע הראשון לספירה אִפיַינּו את חסד-אברהם, ותחילתו בפרט, בהליכתו-התפשטותו. כאן פותח יעקב (המפואר וממוזג גם במידת עשו-איש-השדה, שבגינה נתברך את ברכת יצחק), ותופס גם הוא באומנות סבו המהלך.
אברהם ויעקב שניהם יוצאים ממולדתם אל הבלתי נודע, אך אברהם מגמת פניו ארץ מובטחת, ואילו יעקב יוצא אל הגלות. לכאורה זוהי הליכה שלילית, חזרה אל בית תרח אבי אברהם. אבל לא כן – יעקב כבר מבוסס היטב בארצו מולדתו, כשהוא כלול לתפארת ושלם במידות אברהם ויצחק, אברהם שקרא למקום המקדש "הר", כלומר מקום שמעפילים אליו, ויצחק שקראו "שדה", מקום שנאחזים בו וחורשים ומעמיקים, אבל עדיין הוא בחוץ, ואילו אצל יעקב מקום המקדש והקדושה הוא כבר בית, כפי שמתגלה בחלומו עם יציאתו ש"אין זה כי אם בית אלקים" (ובעצם הוא עצמו בית אלקים, מקום שהשכינה מיושבת בו היטב, שהרי הסולם הוא יעקב עצמו שבו עולים ויורדים המלאכים – יעקב בגימטריא מלאך מלאך, ויש ה' במקום הזה בגימטריא ישראל – וכפי שבהמשך עתיד הקב"ה לקראו א-ל, ואכן מה נורא הגילוי הזה). הבית והתפארת עניינם אחד, כאמור בישעיה (מד,יג) "כתפארת אדם (- יעקב שיופיו מעין אדם הראשון) לשבת בית", רק אדם בביתו הוא בשלמותו-אצילותו שאין בה תערובת פסולת מן החוץ.
משום כך כל מקום שיעקב הולך "ביתו עמו", והליכתו לגלות היא אם כן ראשית פריצת מלכות ישראל – הקרויה בית פרץ – "ימה וקדמה וצפונה ונגבה", "נחלה בלי מצָרים", ו"עתידה ארץ ישראל (ובית ישראל) שתתפשט בכל הארצות" בלי לאבד את ביתיותה-תפארתה-שלמותה. וגם בטרם בוא העתיד, מי שעיניים לו לראות יודע כי "לא גלו ישראל לבין הגויים אלא כדי להוסיף עליהם גרים, שנאמר וזרעתיה לי בארץ (–בעולם), וכלום אדם זורע סאה אלא (–אם לא) להוציא ממנה, כמה וכמה כורים?!".
[אברהם אם כן הוא ראש להולכים, אבל הליכתו של יעקב (או "אברהם שביעקב"), היא רחוקה וארוכה יותר, בזמן ובמקום, ולפיכך גם מהירה יותר – "וישא יעקב רגליו" – ו"הארץ קופצת" עמו (–ארץ ישראל) ולקראתו (–ארץ העמים)].
וגם בפשוט: הרי יעקב הולך "לקחת לו משם אשה", אשר היא הבית (ולבסוף לוקח ארבע נשים, כנגד ארבע רוחות העולם), וזורע ומוליד שנים עשר שבטים (כנגד "שנים עשר גבולי אלכסון") שמהם שבעים נפש שיפשוט זרעם וזרע זרעם בקרב שבעים אומות, לתקן ולהעלות את כל ניצוצי הקדושה שנתנפצו ונתפזרו, עד שיהפוך העולם כולו לבית מלכות ה', כפי שעלה במחשבה הראשונה.
"והלכו עמים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה בארחותיו" (ישעיה ב,ג).
וראה עוד באות לו.
לא. ליום א' אייר.
הגבורה שבתפארת מתגלה ביעקב עם הגיעו לחרן בגוללו לבדו, "כחולץ פקק מפי הצלוחית", את האבן הגדולה מעל פי הבאר. מלבד שיש כאן רמז לפתיחת בארות בכלל, עיסוק מרכזי של גבורת יצחק, עיקר העניין כאן הוא כמובן הגבורה הפיזית המיוחדת לתפארת-יעקב, שכן בניגוד לעשו שמתגדר בגבורתו אשר היא 'מקצועו' ותדמיתו, 'חזהו מנופח' תמיד ושריריו דרוכים (ולכן לעתים כושל הוא דווקא בשעת מבחן…), יעקב מעורר דווקא רושם כללי של הרפייה (שהיא כידוע שרש הרפואה השייכת במיוחד לתפארת-יעקב כדלהלן), אלא שמתוך איזונו המושלם וגמישותו (גם הן מיסודות הבריאות וקשורות כמובן להרפיה), מסוגל הוא בשעת הצורך לרכז את מירב כוחותיו-הלא-מבוזבזים בנקודה אחת, כלשון הפייטן בהושענות "יִיחַד לב – וגל אבן" (וכמסופר על רבי יוחנן, שיופיו כעין של יעקב, שבשעת מבחן 'הפעיל את שריריו הרפויים' והעלה את עצמו ואת שני תלמידיו הסומכים אותו, מבור המרחץ הרותח שהתמוטט תחתיהם), ברגע כמימריה מסוגל הוא לקפוץ מזריזות הליכתו האברהמית לתוקף הצמצום היצחקי.
[שבוע התפארת כולו חל באייר (מ-א' דראש חדש), חודש הרפואה כנודע, וכרמוז בראשי תיבות אני י' רפאך, שכתוב בתורה עם רפואת מי מרה. במקום אחר הראנו כי סביר לשער שב-א' אייר נסתיים שבוע מרה שהחל בכ"ד ניסן, ובו ביום נאמר "אני ה' רפאך – ויבואו אילמה" (גם-כן לשון חוזק ובריאות)].
גם הנכונות המופלאה של יעקב לעבודה קשה, שבע שנים הנדמים בעיניו לימים אחדים, ועוד שבע שנים ש'מגניב' לו לבן כלאחר יד, שייכים לגבורה, שהרי, כנודע, קו שמאל, קו הגבורה הוא 'קו העבודה' העולה מלמטה (בניגוד ל'קו ההשפעה' היורד מלמעלה שבימין). גם תגובתו המאופקת של יעקב למרמה של לבן, שייך כמובן לתכונת הגיבור הכובש ומרסן את יצרו (ואולי גם מתוך תחושה עמומה ותמה שציווי יצחק לקחת לו "מבנות לבן" חל בעצם על שתיהן, ובפרט כשהוא עצמו כולל גם את אחיו עשו…).
הגבורה הגמישה הזו שבה תתאפיין מלכות ישראל, באה לידי ביטוי מופלא בדוד המלך עליו השלום שמכונה "עדינו העצני", וכפירוש רבותינו ז"ל: "שבשעה שעוסק בתורה (- תפארת כנודע) היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיוצא למלחמה היה מקשה עצמו כעץ". את ההיפוך הגמור לזה מזהים כולנו היטב במלכויות הקליפה – משורש עשו האדמוני שקדמה מלכותו מלכות התוהו "לפני מלך מלך לבני ישראל" – שמתאפיינת ב'פוזה' של נחישות, קשוחה ומקובעת ולכן גם כושלת, בבוז לעבודה קשה (- בכורה), באפס איפוק ובבריחה מאחריות.
לב. ליום ב' אייר.
בתפארת שבתפארת נשים את בניין משפחת יעקב המפוארת, הססגונית – "שֶׁשָׂשָׂה בגוונים הרבה" (כלשון חכמים), שנים עשר שבטים שהם בעצם מכלול האפשרויות הקיימות, כשנים עשר המזלות המקיפים ו'מכסים' את כיפת השמים, וכשם שהללו קבועים וקיימים, כך "קבלה בידינו שאין שבט כלה (ועובר מן העולם)". משום כך אמרו רבותינו "יעקב אבינו לא מת, שנאמר (ירמיה מו,כז) ועתה אל תירא עבדי יעקב ואל תחת ישראל כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים – מה זרעו בחיים (ופונה אליהם הנביא בנוכח ממש), אף הוא בחיים" כלומר יעקב חי ונוכח בפועל בתוך זרעו שאינו כלה (ואף ממשיך 'להוליד' שבטים, על דרך "אפרים ומנשה כראובן ושמעון", וכמבואר במקום אחר).
בחיותו הנצחית בתוך זרעו שאינו כלה, באה לידי ביטוי בריאותו התמה ואיזונו המושלם (הגופני כמו הנפשי, כידוע שהתפארת היא 'גוף' ומרכז מידות הלב) של יעקב אבינו עליו השלום, כתפארת אדם הראשון בטרם נגזרה עליו מיתה בעברו ברית [רפואה ופוריות קרובים בשרשם ובעניינם, וכידוע בהלכה כי "טרפה אינה חיה ו/או אינה יולדת"].
כשם ש"כל הנשמות תלויות באיפָה של אדם הראשון"', כלומר נעוצים (גם פיזית) היכן שהוא במידתו-משקלו, כך כל נשמות ישראל נעוצים בתוך יעקב, ומאחר שלא קלקל והפריד הריהו חווֶה אותם מתוכו פנימה, כמו מכיר את 'הקוד הגנטי' שלהם ויכול על כן 'להתערב' ולחולל בהם שינוי גנטי. זהו סוג של 'הסבר' אפשרי לפעולת יעקב בפיצול המקלות, והצלחתו 'לעצב' כרצונו את צורת הצאן (- "ששים רבוא עדרים" כדברי חכמים, הרומזים כמובן לששים רבוא נפשות ישראל) העתיד להיוולד ["לח ולוז" רומז ללחלוחית היסוד של החיים, ולעצם-הלוז שאינה נרקבת וממנה התחייה, ובעולם – העיר לוז (שמקורה בבית א-ל שפגע בה יעקב בהליכתו לחרן ככתוב בראש הפרשה), שאין מלאך המוות שולט בה כדברי רז"ל].
פנימיות התפארת, כלומר מקבילתה הנפשית, היא כידוע מידת הרחמים, התכונה (הממצעת בין חסד אברהם לדין יצחק) האופיינית ביותר לישראל הגוי כולו, ושורשה ביעקב שאמר לבניו "א-ל ש-ד-י יתן לכם רחמים (ראשי תיבות ישראל). נכון לתאר אפוא את היום הזה כרחמים שבתפארת. רחמים גם לשון חום וחיים, וגם רֶחֶם-מוליד – "כרחם אב על בנים". הוא הדבר אשר דיברנו.
מלכות רחומה היא בלי ספק חזון יהודי מקורי ש'לא יעלה על הדעת' כלל ועיקר בכל ממלכות האליל שרגליהן יורדות מות, והיתה "בת עמי לאכזר (=אך-זר) כיענים במדבר". ירחם ה' על עמו וישיב שבות יעקב.
לג-לד. ליום ג' ד' אייר.
בנצח שבתפארת נדבר בנצח ישראל ונצחונו לנוכח לבן המבקש לעקור את הכול וטוען 'כולה שלי' – "הבנות בנותי והבנים בני והצאן צאני" – ו"אלקי אביו אברהם ופחד יצחק" עומד לו ליעקב לריב את ריבו, להוכיח ולהתווכח-להתנצח, שלא כטבעו, להציל מידו את הכול, לשלחו לביתו בפחי נפש, ריקם אף מאליליו-תרפיו, ולהיפרד ממנו לנצח.
מתברר שיעקב בעקביותו, הישר-עם-א-ל, מסוגל לעקוב את עוקבו ולנצח ניצחון שלם מתוקף וודאות פנימית שלמה ומוכחת בצדקתו, ולכן בלא צורך בשפיכות דמים, והיא היא תפארתו ואופי נצחונו.
גם את שרו של עשו יעקב מנצח, וזוכה ממנו להודאה (ראה אות כו-כז על התלות וההדדיות שבין הנצח וההוד הקרויים "תרין פלגי גופא") כי אכן בכוחו לשׂרות חזיתית "עם אלקים ועם אנשים", כי ישר וצודק הוא בכל הממדים ונאה לו שם ישראל. לאחר הניצחון הפנימי על שורשו העליון של עשו, יכול יעקב לגלות נדיבות ולפייס את עשו בדורון ובפה רך, כי כאן באחיו מדובר, 'אחיו החילוני', ובאמת צר לו שלא יהרוג כשם שלא ייהרג, כי יש לו ציפיות לבירורו ותיקונו לעתיד לבוא, כאשר יעלו מושיעים להר ציון לשפוט את הר עשו (ראה אות כט).
כל זאת בניגוד ללבן הארמי, אשר לדברי חז"ל הוא בעור-אבי-בלעם הבא מארם ("מן ארם ינחני"), רבו של עמלק המחוי, שביקש גם הוא לעקור את הכול בפיו, ואינו יכול להודות ולהרפות משנאתו לא בעולם הזה ולא בעולם האמת, כפי שתארו חכמים בגיטין פרק הניזקין. את בלעם בנו הרגו לבסוף בני ישראל בחרב, אך יעקב עצמו לפי מידתו מסתפק בניצחון פנימי בוויכוח ובמאבק "עד כסא הכבוד" במקום מאבק פיזי, אפילו ביחס לעמלק (אשר גם לגביו יש מושג של ניצחון בדרך 'אתהפכא', ואכמ"ל), ועל דרך מאמר חז"ל שעיקר המחִייה על ידי הזכירה-החשיפה – "אתם מזכירים שמו מלמטה ואני מוחה את שמו מלמעלה".
ועל זה הדרך במאבק עם שכם. בניו נוצחים ועוקרים פיזית, אבל יעקב עצמו אינו רוצה לעכור את נקִיוּתו התמה והשלמה, ולפי 'רמתו' די לו לחגור חרבו וקשתו ובכך להפיל חִתַּת אלקים על כל סביבותיו בלא לירות אפילו ירייה אחת…
את זאת נלמד היום אודות מלכות-ישראל-כתורה, שבניגוד למה שקורה למרבה הבושה במציאות הפגומה דהאידנא, מסוגלת היא (כמובן רק בהיותה נאמנה לתורת משה מורשת קהלת יעקב) ומצוּוה להתעמת חזיתית עם כל צר, ולהוכיח את צדקתה השלמה, וכך לנצח נצחון 'נקי' המייתר (כמעט) את הצורך בשפיכות דמים, כך שאפילו עמלק, שורש האנטישמיות, לא תקום בו עוד רוח ויחול בו 'שינוי גנטי' (מכח יעקב המומחה לכך – ראה אות לב), ומבני בניו ייזָרעו בישראל וילמדו תורה.
לה. ליום ה' אייר.
היסוד שבתפארת הוא כמובן יוסף שביעקב. יוסף הצדיק שומר הברית, כוחו מכח יעקב בא לו, כי יעקב-איש-תם ושלם בענין הזה – "לא ראה קרי מימיו" כדברי רבותינו, וזוהי שלימותו וחיוניותו הנצחית אשר כאדם הראשון טרם החטא – ויסוד-יוסף הוא "סיומא דגופא", המשך ישיר והדוק לתפארת-יעקב.
"תולדות יעקב יוסף" מורה על הדמיון בתולדותיהם-מאורעותיהם של האב ובנו חביבו כפי שפירטו חכמים, אבל גם על כך שכל תולדותיו-בניו של יעקב מכח יוסף הם, אשר בעצם אותו נתכוון להוליד מרחל בראשית-אונו. ניתן לפיכך להתבטא שיוסף הוא כח-המוליד של יעקב בגשמיות וגם ברוחניות, שהרי מינהו למשפיע מטעמו על אחיו, ועל כן כל ישראל ("עמך כולם צדיקים") קרויים "שארית יוסף", ובמידה מסוימת מצטרף הוא לאבות, ה'זקנים' אשר בא בסודם (כפירוש חכמים על "בן זקונים"), ושני בניו נעשים שבטים כראובן ושמעון.
עניין זה שביעקב, ש"מטתו שלמה" ואין פגם בזרעו, שלא כאברהם ויצחק שיש בזרעם יוצא-חוץ, הוא תמצית עניינו והישגו המיוחד לו, אשר בגינו הוא ה"בחיר שבאבות" ופודה-מברר אותם, וכל זרעו זרע אמת קרויים בשמו, ו"אין בלבם אלא אחד כשם שאין בלבו אלא אחד". משום כך חרב עליו עולמו עם אבדת יוסף. אולם בדיעבד מתברר שאבלו הבלתי-נפסק הממאן להתנחם, הוא זה ה'מחזיק אצבעות' ליוסף ומשמר אותו מלהינתק מן הקדושה בכל גלגוליו במצרים, ובעת תוקף הנסיון "דמות דיוקנו של אביו" שעודנו חי את יוסף ומסרב להשלים ולהתייאש ממנו, ניצבת חיה למולו ("בחלון", אשר יש מפרשים אותו כראִי, כלומר חיותו של יעקב מופיעה לו בתוך דמותו שלו-עצמו) ועומדת לו להינצל מן החטא, ובעקבות כך נעשה מלך משביר-מכלכל ומשפיע-בקדושה להחיות עם רב. ["ארד אל בני אבל שאולה" מתפרש לפי זה לא כמי ששואל את נפשו למות, אלא להיפך: ארד לחיות עמו ובעבורו בכל בור תחתית שהוא שרוי וקבור בו, ורק כאשר אראנו חי (ואתו עמו חי כל זרעי וביתי שלם) אוכל לומר לו "אמותה הפעם אחרי ראותי… כי עודך חי"].
[בפגם הברית שבמעשה דינה (שנולדה סמוך-לפני יוסף, ולדברי חז"ל היא עצמה היתה אמורה להיוולד זכר תחתיו) יעקב אינו 'יוצא מכליו', כי יודע הוא שזרעה-כמותה-ישראל, אבל אם יוסף יחלל זרע קודש ויבעל בת אל נכר, הרי זרעו (עם כל 'כח המוליד' של יעקב כנ"ל) יאבד ויצא חוץ. בסופו של דבר נזדמנה לו ליוסף אסנת – בת דינה כדברי רבותינו – וחזר הכול אל גבול הקדושה].
מלכות משיח בן יוסף המקדימה למשיח בן דוד (הקרוי "משיח אלקי יעקב"), ותפקידה ללחום בטומאת הגויוּת ולנקות ולטהר את זרע בית יעקב המפואר מכל שמץ התבוללות (ועמה אליהו מלאך הברית המקדים ומבשר את ביאת המשיח), היא המתנוצצת ביום זה, ולמרבה הצער מדינת היהודים שהוקמה ביום ה' באייר, ויש הרואים בה הארה מסוימת של משיח בן יוסף, לא טרחה לבטא (במגילת העצמאות שלה) מגמה של שמירת ברית-קודש-ישראל, ואדרבה – פתחה פתח להתבוללות ואבדן זהות ("ללא הבדל גזע דת ומין"), וַתשתפכנה אבני קודש בראש כל חוצות. נראה כי ביום זה עצמו נכון לכל בעל נפש לחשוב מחשבות ולעשות לשינוי כיוון בעניין הזה בפרט.
וראה אות לו.
לו. ליום ו' אייר.
ביום המלכות שבתפארת נעסוק בירידת יעקב למצרים "ערוות הארץ", כדרך המלכות (–המציאות התחתונה) ש"רגליה יורדות מות" כנודע. ואולם למרבה הפלא מתברר שאותן טו"ב שנים שעשה יעקב במצרים הן "השנים הטובות" שלו, כתפארת אדם לשבת בית, "מעין עולם הבא, שלא בצער ושלא ביצר הרע" כדברי חכמים.
כשם שהקב"ה יורד משמי מרומיו הצחים ומצוחצחים לעסוק – בכדי לבטא ולממש את מידת מלכותו יתברך – בבריאת העולמות העמומים החשוכים (ב-ש' ימנית ושמאלית) מגילוי אורו, ושמח במעשיו ועיקר מעיינו בהם ("מתחילה, עיקר שכינה בתחתונים היתה"), מתוך בהירות שעתידה הארץ להאיר מכבודו באור עצמי מופלא שאין כיוצא בו בשמים ושמי השמים, כך יעקב (שקראו הקב"ה א-ל – ראו בחסד-שבתפארת) יורד ושכינה-עמו, ומֵרוּם-מבטו צופה הוא דווקא שם את התפשטות הקדושה מארץ ישראל אל כל תחתיות-ארץ, "ימה וקדמה וצפונה ונגבה", כמובטח לו במראה הסולם, ומצרים גופה הופכת לו ל"נחלה בלי מְצָרִים".
וכך גם לענין הריבוי – "ששים ריבוא העדרים" שעשה יעקב בחרן, הופכים כעת לנפשות-אדם, ו"לא מת יעקב עד שראה ששים ריבוא" מצאצאיו חיים לנגדו עם יוסף בנו החי, בטרם נסתמו עיניהם ולבם מצרת השעבוד שהחל לאחר שנאסף אל עמיו, וכך הם ממלאים פני תבל תנובה, ומברכתם יבורך העולם כולו (כפי שמברך יעקב את פרעה שיעלה היאור לקראתו ויצמיח כל מיני תענוג).
אכן "לא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים אלא לגור שם", אך לגור משמע גם להוסיף גרים (כפי שהסבירו חכמים את תכלית גלות ישראל בגוים), ללקט ניצוצות קדושים של אור וטוב ויופי הפזורים בכל קצווי ארץ ולחברם-להשיבם אל מקורם בקודש, כפי שיעקב גופו מוּבָל אל בית קברות אבותיו וכל זקני ארץ מצרים מתלווים אליו (וכענין האמור לעתיד (ישעיה סו,כ): והביאו את כל אחיכם מכל הגוים בסוסים וברכב… על הר קדשי ירושלים), וכפי ש"גם ערב רב" עלה עם ישראל ממצרים.
[ואולי נוכל אנו היום, במוצאי ה' באייר, לסגל לנו 'מבט שני', בנוסח ישראל סבא, או יותר נכון: אבא-יעקב, על המדינה היהודית דהאידנא המתנהלת באורח נכרי לגמרי, כממלכות הארצות בהן היא מנסה להשתלב ולהתערב תוך כדי טשטוש זהותה הנבדלת. אכן 'ערב רב' יש כאן, אך גם הוא עלה עמנו בעלותנו ממצרים, ומי יודע אם לא דרכו עתיד להתתקן ולעלות הניכור עצמו – כל עולם הגויים המשווע לתיקון, וכפי הנראה גם יודע בעל-מודע שלו כי מציון תצא תורה בכלל, ותורת מדינה בפרט, ואיכשהו יאלץ אותנו לחזור אל עצמנו וללמוד וללמד "דרך לעבור גאולים". אמן כן יאמר ה'!].