נח. ליום כ"ח אייר.
היום מתחיל שבוע המלכות, האחרון בשבעת שבועות הספירה. ספירת המלכות, התחתונה בספירות, המובן הראשוני שלה הוא – בניגוד לטעות רווחת – אינו מדגיש את המלך, אלא את בני המדינה, 'הציבור הרחב', הפשוט, ה'עממי' והסתמי (עם מלשון עמום) הממלא את רחובות הממלכה ובעצם מהווה אותה. משום כך פנימיות ספירת המלכות, כלומר מקבילתה בנפש, היא מדת השפלות וההכנעה האופיינית לאדם, (יותר נכון ליהודי) הפשוט שאינו מתגדר במעלה מסוימת (המתקשרת לאחת הספירות הגבוהות-יותר), אינו מן המעמד העליון ואף לא ממעמד הביניים, והיא הנותנת שהוא הבסיס האמיתי, האלמנטרי לכל המערכת הנשענת ונסמכת על נכונותו לשאת בעוּלה בפשיטות ותמימות.
משום כך בפסוק הספירות נאמר "לך ה' הממלכה" (ולא המלוכה). הבריאה לגבי הבורא, העולם בו נעלם אור ה', הוא המשתלשל, כדברי המקובלים, מספירת המלכות התחתונה שבספירות העליונות, ה'ארץ שבשמים'. אכן "עיקר שכינה בתחתונים" – הבריאה היא "תכלית הכוונה" בכל ה'עסק', כי בה דווקא מתגלה ומתבטאת מלכות המלך שבכתר כל הספירות ("אין כתר אלא למלך"), כי "אין מלך בלא עם" במובן של "עַמְךָ"; העם הפשוט בסתמיותו הוא החש יותר מכול את המלך האחד שבראש ומסוגל להיות לו חייל נאמן, בלא לשאול שאלות ולהביע דעות, ובזה גופא הוא מעיד על המלך ו'מֵזִין' אותו, וחייו שלו מקבלים מיניה וביה משמעות שאין ערוך אליה, עד כדי שניתן לומר כי כל הספירות שבאמצע לא באו אלא 'להשפיע למלכות' (המהווה להם כלי מקבל), ולגלות בה את "יקרות הפשיטות" שהיא זו הנושאת חן בעיני המלך העליון, כאשה לגבי אישהּ, ובה מתרחש הזיווג המאחד, אשר לשמו 'השפיל' המלך-החתן את עצמו, ונחת ממרום יחידותו לברוא מצב של הדדיות ויחסי גומלין.
דוד המלך ה"יוצא ובא לפני העם" ככתוב, הוא המרכבה למידת המלכות, כי מידת התנשאותו על העם עומדת ביחס ישר למידת שפלותו כלפי שמיא (וסימנך: גאות שוה בדיוק שפל), ובכך הוא מאחד ומזווג ומפיח רוח חיים בכל המערכת.
בשבוע המלכות מורגש אם כן שהענין האלקי כבר יורד אלינו למקומנו, וקרוב קרוב הוא להתגלות לעין כל בפועל ממש, וכפי שהרגישו ישראל בביאתם למדבר סיני (בראש חודש סיון, אך אולי כבר יומיים מקודם לכן בחלוש יהושע (שמיוסף) את עמלק (המרפה ידים מאפשרות גילוי השכינה) לפי חרב, אשר זהו עניינו של שבוע היסוד כמדובר שם).
[ושמואל המשסף את אגג (במקום שאול שמבנימין-אחי-יוסף), ומכין דרך למלכות דוד, היום יום ההילולא שלו. ובדורנו – יום שחרור ירושלים הסובבת את המקדש (אשר "הוא סיני הוא מוריה"). ומצינו את שמואל עוסק עם דוד "בניות ברמה" במקום הנאה למקדש בירושלים].
מכאן נבוא לחסד שבמלכות, אברהם שבדוד. באברהם התנוצצה לראשונה המלכות דקדושה (כדברי רבותינו על "עמק המלך" שנתכנסו כל מלכי מזרח ומערב להמליך את אברהם), בעקבות האחריות האוהבת שגילה כשהלך, מטבע-הטוב-להיטיב, וירד מן ההר להציל את לוט היושב בסדום, בשפל תחתיות ארץ, אשר שם דווקא נמצא שורש דוד המלך הבא ממואב בת סדום. "חסדי דוד הנאמנים" שמ"ברית עולם" שנכרתה לאברהם (ראו ישעיה נה,ג), הם הצעד הראשון והמניע הראשון של בנין המלכות, כפי ש"עולם חסד יבנה", ודוד "המלך החסיד" (כלשון הרמב"ם בכל מקום) ה"עושה משפט וצדקה לכל עמו", הוא מגמת-פניו של אברהם אבינו הראשון, הנבחר "למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (שאין מי שיכול לממש זאת בשלמות כמלך).
וידוע כי בשמות הקודש שם אדנות הוא המאיר בספירת המלכות, והוא המתגלה לראשונה בפי אברהם: "מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו לקב"ה "אדון", עד שבא אברהם וקראו אדון". התפילה העולה מלמטה, מתוך תחושת החיסרון, הריחוק והיובש, שייכת במיוחד לספירת המלכות, "כעבד לפני אדונו", ודוד הוא המתעצם ומתאחד לגמרי עם התפילה – "ואני תפלה" – ואולם אברהם הוא הפותח בה בעמדו בתפילה על סדום, ששם נפש דוד גנוזה.
נט. ליום כ"ט אייר.
הגבורה שבמלכות היא כמובן גבורת המלחמה של דוד (ומשיח) הלוחם מלחמות ה' ומכונן את מלכות ישראל ש"עיקר בניינה מן הגבורות", וכפי שכרך רבנו הרמב"ם בהלכותיו "הלכות מלכים ומלחמות". אמנם עצם המלכות ותכליתה ושלמותה הוא השלום שבסוף, המתבטא במקדש שבנה שלמה בן דוד שהוא "איש מנוחה", אך אי אפשר להגיע לכך ללא מלחמות באויבי ה' ובראשם עמלק ה"פושט ידו בזבול" ו"אין הכסא (=המקדש) שלם כל זמן שזרעו קיים".
באמת-לאמתו הכנה זו הייתה אמורה להיות משימתה של מלכות שאול המקדימה (ולעתיד – משיח בן יוסף), וכדברי שמואל אל שאול (בשמואל-א טו), ואז היה דוד עצמו איש מנוחה הבונה מקדש, ואולם שאול לא השלים כראוי את הענין, ככתוב, והוצרך דוד לעסוק בכך תחתיו ובימיו, כאשר נדד עם אנשיו מרי הנפש בקרב גדודי עמלק "ואיש ואשה לא יחיה דוד" מעמלק ככתוב, ושיקע במלחמותיו את תמצית כוחותיו, ונשארה ההשלמה לשלמה בנו (אשר רק בימיו נודע כי "בית (מלוכה) עשה ה' לדוד" ואינו תופעה חולפת.
נראה כי זהו הפירוש הפנימי ל"איש מלחמות אתה ודמים שפכת" בו מסביר דוד לקהל ישראל את סירוב ה' להניחו לבנות הבית (דברי הימים-א כח,ג). דוד הוא אכן "אדמוני" כעשו, אך גם "יפה עינים" – שאינו שופך דמים אלא מדעת סנהדרין עיני העדה, וכלשון חכמים "ידיו חדות וחרוצות לרדות בהם" את אויבי ה', ובשום מקום לא מצינו שנתגנה על מלחמותיו בגויים, אלא שכאמור, לשם כך נחוצה מסירות נפש ושפיכת דמיו שלו וכילוי כוחותיו עד גמירא (וכבר הזכרנו שבעל-מודע זו הסיבה שנמנע שאול 'ללכת עד הסוף' בענין זה, ותיקונו במשיח בן יוסף שנכון 'למות' על כך), וכניסה ל'עמדה נפשית' שאינה מסתבכת בחשבונות של 'מוסר מלחמה' מעוות (כמוכָּר עד לזרא בעולמנו המבולבל) – מה שעלול (גם בפשוטו) להפחיד את הגויים הנותרים ולהרתיעם מלעלות אל הר ה'.
לעומת גבורת-מלחמתו הנחרצת באויבי ה' ("ולא אשוב עד כלותם"), בולטת בו מידת היראה (פנימיות הגבורה, ושוה לה בגימטריא) באופן מופלא, ככל שמדובר באחיו-בני-עמו, שם הוא כובש את יצרו ונמנע מלפגוע גם במורדים בו, כי "אני היום רך ומשוח" (ומניח את הדבר לשלמה בנו "איש המנוחה", שעושה זאת בשלמות ובלי תסביכים…). היראה שמצטיין בה דוד בכלל (וקשורה ביותר לתפילה שמתייחד עמה דוד – "ואני תפלה") היא "השער לה'", ואכן את שערי המקדש דוד הוא הבונה, ביחד עם כל הכנותיו המופלגות לבניין המקדש כמתואר באריכות בדברי הימים (א' כב-כט), שהחל בהם לאחר שזיהה את מקום המקדש בשעה ש'עצר בגופו' את המלאך הנוגף בעם העומד בגורן ארוונה היבוסי ו"נצטנן דמו בתוכו" מתוקף היראה, כדברי רבותינו.
ס. ליום א' סיון.
שני הימים הראשונים של שבוע המלכות מתחילים בסוף אייר, בטרם באו ישראל לסיני ועודם עסוקים במחיית עמלק ברפידים, וכך דוד בתחילת מלכותו (וקודם לכן – ראה אות נט) עוסק במלחמות ה', אך היום, בשלישי למלכות, בתפארת שבמלכות, בו מתחיל החודש השלישי ובו נסעו ישראל מרפידים, יצאו מרפיון הידים ומכל הספקות תולדות עמלק ובאו מדבר סיני וחנו נגד ההר לשם קבלת התורה ("תפארת ישראל") אשר בה מלכים ימלוכו, מתחיל להתגלות גופה ("תפארת – גופא") של מלכות.
ניתן לומר כי בצעד הראשון הזה שעשו ישראל, מרוכז כל ההמשך המתגלגל ממנו, עד שאמרו "אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה דיינו". ביום הזה נכון לנו אפוא להתרכז בתורה שבמלכות, ובפרט תורה שבעל-פה, "תורת הארץ" העולה מלמטה ומיוחסת בכל מקום לספירת המלכות.
התקשרותו העצומה של דוד מלכא משיחא לתורה ניכרת מכל הווייתו ובאה לביטוי מופלא בפרק "אשרי תמימי דרך" (תהלים קיט) שכל כולו דבקות של אהבה ללא גבול לתורה, לחוקיה ומשפטיה ופיקודיה ומצוותיה ועדותיה ואמרותיה. וכך מתארים רבותינו את דוד המלך העוסק בתורה המתנגנת בו כל לילותיו ואינו נותן שינה לעיניו, ו"רגליו מוליכות אותו לבתי כנסיות ובתי מדרשות", ו"יודע לישא וליתן במלחמתה של תורה", ו"יושב על הארץ ומלמד תורה לשם שמים" ומושך לבב כל ישראל לדברי תורה, והוא "יושב בשבת תחכמוני" – מופלא שבסנהדרין וראש וראשון לחכמי תורה שבעל פה, ואף בשעת מותו אין מלאך המות יכול לשלוט בו כי לא פסק פיו מגירסא, ועוד כהנה וכהנה.
בכל תהלוכותיו ניכר בו בדוד שספר התורה על לבו, "לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל", וכשם ש"זאת התורה לא תהא מוחלפת", כך לא תסור המלכות מביתו וכסאו יהיה נכון עד עולם. וכשם ש"יעקב אבינו (המרכבה למידת התפארת) לא מת", כך "דוד מלך ישראל חי וקים".
סא. ליום ב' סיון.
ביום הזה, הנצח שבמלכות, עלה משה (המרכבה למידת הנצח) אל האלקים וניתנה לו ה'פרוגרמה' של כל התורה: "…אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי, והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ (– העולם), ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". נראה כי דברי רבותינו (הרמוזים בכמה מקומות במקרא) שהחזיר הקב"ה את התורה על כל אומה ולשון ולא קבלוה, ניתן לייחסם ליום הזה, אשר על כן נעשו בו ישראל סגולה מכל העמים, וממלכת כהנים-שליחים אל כל באי עולם, כך שלא יתואר תיקון עולם אלא באמצעותם. מסיני ירדה שנאה לאומות העולם כמדרש רבותינו (– וממילא גם שנאה-שמתוך-קנאה מצדם לישראל), אך מובטח להם לישראל שלנצח תתקיים בהם זאת התורה ולא יחליפם ה' באומה אחרת, עד אחרית הימים בהם יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונהרו אליו עמים, ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה' אל בית אלקי יעקב, ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, ושלום ואמת יהיו בימים ההם, כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים.
התורה קרויה "ספר מלחמות ה'" וממנה מבטח עוז (הבטחון בנפש הוא פנימיות הנצח כנזכר לא פעם) לישראל כי "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם" וסופם לשרוד את כל הגלויות ולנצח בסופו של דבר את כל המלחמות, וכן "לנצח על מלאכת בית ה'" אליו ינהרו כל הגויים. דוד הלוחם והמנצח את אויבי ה' (החל מביטחונו הנועז, והוא נער, לעמוד כנגד גולית המחרף מערכות אלקים חיים), הוא גם "נעים זמירות ישראל" – "למנצח מזמור לדוד" – נגינתו הכובשת מזמרת עריצים ואין מי שיכול לעמוד בפניה, וכך משה אבי הלויים הוא בפי חז"ל ראש המשוררים וממנו למדו (במסכת ערכין) "עיקר שירה מן התורה", כי האלקים "ענהו בקול" (=הגביר את קולו) בסיני, וקולו הולך וחזק מאד מסוף העולם ועד סופו לעד ולנצח נצחים.
כח משה המתלבש בדוד, הוא סוד כוחו של מלך המשיח, שכתוב בו (תהלים עב) "וירד מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, לפניו יכרעו ציים ואויביו עפר ילחכו… וישתחוו לו כל מלכים, כל גויים יעבדוהו… יהי שמו לעולם… ויתברכו בו כל גוים יאשרוהו".
סב. ליום ג' סיון.
בהוד שבמלכות יש לדבר קודם כל על יהודה הנקרא על שם ההודיה שהודתה אמו בלידתו, אך גם על שם סופו שהודה ולא בוש במעשה תמר, ומשום כך יודו לו אחיו (כברכת יעקב לו, וראה בתרגום שם) ויקבלו עליהם את מלכותו, מיד ולדורות. "יהודה שקידש שם שמים בגלוי, נקרא כולו על שמו של הקב"ה" (כולל ה' תתאה, הרומזת למלכות כנודע, עולם ההתגלות), כדברי רבותינו, וזאת משום ה-ד' שבשמו הרומזת על דלותו-בעיניו, "דלית ליה מגרמיה כלום", ונקל בעיניו למסור את כבודו ומעמדו לשמו של הקב"ה החתום בו, ובכך גופא הוא מפנה מקום לאור ה' שישרה עליו בצורת הוד, זהו כפי הנראה הקשר שבין הוד והודיה-הודאה.
ובדוד, תוקפו של יהודה, באה מידה זו לביטוי מושלם בוידויו המידי על חטא בת שבע ללא ניסיון הצטדקות כלשהו, ונכונותו לקבל עליו ייסורין [החל ממיתת התינוק הנולד מן המעשה (אשר איתא בספרים שאילו נשאר בחיים היה משיח, כי מיניה וביה היה מתברר החטא לזכות) – מה שמזכיר את דמימתו התמימה של אהרן בשעת מיתת בניו שממנה זכה להוד (ראה במאמר ל"ג בעומר)], וכל ימיו בתשובה, עד שזכה בחיי בנו שנתברר חטאו לזכות, כי מאותה אשה הוליד את שלמה ידיד ה' המולך תחתיו, אשר גדלו ה' "למעלה לעיני כל ישראל ויתן עליו הוד מלכות אשר לא היה על כל מלך לפניו על ישראל" (דברי הימים-א כט,כה). ווידויו השלם של דוד התקבל לרצון והפך להוד הנסוך על שלמה בנו.
וכך סיפרו לנו חכמים על אותה שעה שביקש שלמה להכניס הארון לבית קדשי הקדשים, ש"דבקו שערים (הם הם שהקימם דוד – ראה בגבורה שבמלכות) זה בזה" ולא הועילו כל כ"ד רננות שרינן, עד שאמר "ה' אלקים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך" – ונפתחו! ו"באותה שעה נעשו פניהם של שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו הכול שמחל לו הקב"ה על אותו עוון". השחרת פניהם של שונאי דוד, היא עצמה 'מחזירה את הצבע' ללחיי דוד ושלמה, ומתגלה בהוד שמעיד על "תוכו כברו", שבאמת ובתמים לא חטא דוד בפנימיותו ולא היה ראוי לאותו מעשה אלא להורות דרך לבעלי תשובה, ועכשו נגלה זאת גם בחוצות (וראה עוד במלכות שבמלכות).
הקשר בין ההוד לוידוי, אף הוא עולה מדברי הושע הנביא בפרשת "שובה ישראל" – … "קחו עמכם דברים ושובו אל ה', אמרו אליו כל תשא עוון וקח טוב, ונשלמה פרים שפתינו… אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון. ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון" – דברי הווידוי (עם קבלת הייסורים הרמוזים במרירות הזית), מלבינים את העוון (שעל כן נקרא המקדש "לבנון"), מחזירים את הריח הטוב ומעלים הוד על הפנים.
וכך אמרו חכמים (ברכות נח,א): "…והנצח – זו ירושלים; וההוד – זה בית המקדש" (שבנה שלמה בעל ההוד, ובו משמש-מכפר אהרן, המרכבה למידת ההוד). [ובימי צאתנו מארץ מצרים, החלו ביום הזה שלשת ימי הגבלה, העושים את ההר למקדש-נבדל שלא ייכנס בו אלא מי שתוכו כברו – "ועלית אתה ואהרן עמך, והכהנים והעם אל יהרסו לעלות אל ה' פן יפרוץ בם"].
סג. ליום ד' סיון.
ביום היסוד שבמלכות, היוסף שבדוד, הצדיק שבבעל התשובה, נעמיק ונרחיב עוד בפגם הברית ובתיקונו-תשובתו והפיכתו לזכות.
מצד אחד חטאו של דוד מפורש בכתוב באריכות (אפשר לומר 'בעסיסיות'), 'ללא שום הנחות', ומאידך תשובתו גם היא 'משכנעת' לא פחות, ולא מדובר בתשובה מיראה (שישנה גם באומות העולם) המבקשת רחמים והנחות בעונש, בנימוקים של חוסר מודעות וכישלון חד-פעמי וכיוצא באלו נסיבות מקילות, ואכן מועילה לדון את הזדונות כשגגות ולהקל בעונשם – דוד המלך הוא "הגבר הוקם על – שהקים עולה של תשובה"-מאהבה (וקבלת ייסורין באהבה), ההופכת זדונות לזכויות. מה פשר הדבר?
במובן מסוים החטא והתשובה מפקיעים ושוללים זה את זה, עד שניתן לומר שהחטא ה'אמתי' אינו מאפשר בשום פנים תשובה 'אמתית' ושלמה, שהרי החטא מטמא ומפריד ומחשיך וגונב דעת העליונה, ואיך ייתכן ממצב זה לשוב מאהבה? האם אין בכך הוספת חטא על פשע? – "לא מספיק שחטאת, אתה עוד מעיז 'לעשות תשובה' ולהתנער מחטאך ומתוצאותיו ה'עובדתיות' כל כך? האם לא מוטב לך ונכון יותר להכיר במצב החדש ולומר (כאדם הראשון) "אכלתי ו(לצערי) אוכל עוד" ולהשלים סופית עם הגירוש מגן העדן (ובכך אולי לעורר מעט רחמים)?" כיצד נכלכל אפוא את החטא ה'משכנע' עם התשובה ה'משכנעת'? חייבים לומר שאחד מהם איננו אמתי!
דוד הוא בן ישי, הצדיק שמת בעטיו של נחש, ולדברי חכמים דוד עצמו עוד בטרם החטא "הרָגוֹ ליצר הרע בתענית" ו"לבו חלל בקרבו", ו"לא היה ראוי לאותו מעשה", ולכן אמרו (מסיבות שונות) ש"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה".
כהנה וכהנה מספרים לנו חז"ל, אבל דוד עצמו, כששומע הוא מפי נתן את הסיפור על כבשת הרש הגזולה, אינו מעלה בדעתו כי בו הדברים אמורים, ובאופן ספונטאני מגיב "חי ה' כי בן מות האיש העושה זאת, ואת הכבשה ישלם ארבעתיים… על אשר לא חמל" (והרי שלא נטמא דוד בעקבות החטא ולא איבד את רגישותו המוסרית!), וכשנאמר לו "אתה האיש" (עם כל הפורענות שתבוא עליו בעקבות כך), אינו מצטדק ואינו מנסה כלל להתנער, אלא "חטאתי לה'" ותו לא! כמי שמתעורר מחלום, ומיד מגיב נתן: גם ה' העביר חטאתך לא תמות! – האותנטיות של תשובתך מעידה עליך שלא חטאת באמת! – "אפס כי נאץ נאצת את אויבי ה'" המאמינים בחטא ואינם מאמינים בתשובה; אתה ואני יודעים שלא באמת חטאת, אבל העולם עדיין אינו בשל לאור הגדול הזה בו מתברר החטא לזכות (כשם שאתה "אכלתה פגה" – את התאנה בטרם הבשילה – כלשון רז"ל), ולכן קבל עליך ייסורין.
מה שמנסים לומר כאן (בלי הצלחה יתרה) הוא, שתשובה אמתית ושלמה אינה על חטא שנחטא, אלא דווקא על חטא שלא נחטא (אלא נראה כחטא)! חטאו של דוד נעשה כמתוך חלום, מתוך בהירות גמורה שזו ורק זו היא הראויה לו והיא אם המלכות, וללא שום תודעת חטא וגנבת דעת העליונה, וכפי שאכן מודיעים לנו חז"ל, וכפי שמוכח מהתעקשותו של דוד לקיימה לו (אף שייתכן כי מתו לה בנים ארבעה, כי כן כתוב בדברי הימים (א' ג,ה) ואלה נולדו לו בירושלים שמעא ושובב ונתן ושלמה, ארבעה לבת שוע בת עמיאל שכפי הנראה היא היא בת שבע בת אליעם, ולא נתקיימו לה השלשה, כמו הראשון שמת, ודוד לא מרפה – "וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבוא אליה… ותלד בן ויקרא את שמו שלמה וה' אהבו" – שמואל-ב יב,כד), ולבסוף עלתה בידו ונתקיים ממנה שלמה בונה המקדש (ורמז: דוד בת שבע עולה שלום בית!), ומשיח הבא מדוד ושלמה (כדברי הרמב"ם ז"ל). כל כי האי גוונא מעשה ידי שמים הוא ומאתו יתברך יצאו כבושים, אך דווקא תשובתו השלמה של דוד כשמתוודע בפתאום אל מעשהו שעשה, היא זו המעידה שצדיק הוא מעיקרא ולא חטא מעולם!
מעתה הרשות נתונה ביד כל אדם אם 'להאמין' לחטאו של דוד (כי "בלתי טהור הוא", כסברת שאול לגבי דוד), וממילא לא להאמין לתשובתו, או להיפך – להאמין לתשובתו וממילא לא להאמין בחטאו. שונאי דוד באותו דור ובכל הדורות עד ימינו, בוחרים כמובן באפשרות הראשונה, ובמו ידיהם מפקיעים מעצמם את אפשרות התשובה, אבל אנו כולנו, ישראל עם קדושים, בוחרים באפשרות השנייה, מאמינים לתשובתו של דוד ו'לא מאמינים' בחטאו, ובכך נכנסים למסלול בו יתברר בסופו של דבר שבאמת לאמתו "עמך כולם צדיקים", וכל חטאי ישראל אינם בעצם (אלא סוג של חוסר סבלנות ואכילת פגה, כמעשה העגל, החטא הקדמון הכולל לכל חטאי ישראל, שנעשה מתוך תוחלת ממושכת למשכן, אותו מדמים חז"ל לחטא דוד, ששניהם לא באו אלא להורות תשובה ליחיד ולציבור) ולא נועדו אלא להביאם למודעות של בעלי תשובה שהיא המבוקשת והיא המבררת ומשיבה הכל [ויעוין היטב בסוגיא בכתובות ט,א, שם מתבאר שאין אשה נאסרת על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה, משמע בוגדנות, ובמעשה דוד ובת שבע לא היה צל של בוגדנות וגנבת דעת (כלפי הבעל וכלפי שמיא), ולכן מוגדר הוא כ'אונס', שניתן לפרשו כמעשה שמים, ודוק].
ביום היסוד שבמלכות מתייחדים אם כן הצדיק עם בעל התשובה, ומתברר כי רק צדיק-אמת יכול לעשות תשובה, ורק בעל-תשובה באמת יכול להתברר לצדיק מעיקרו, ושניהם כאחד בונים את מלכות ישראל.
ובצאת ישראל ממצרים היום הזה הוא יום הפרישה לכל ישראל, היינו "תיקון ברית" כללי לאנשים ונשים לקראת מתן תורה.
סד. ליום ה' סיון.
יום המלכות שבמלכות הוא דוד שבדוד, או שלמה שבדוד, או משיח שבדוד, או מקדש שבמלכות.
המלכות "רגליה יורדות מות", כי כל עניינה לָחוּל ו'לתפוס' במציאות התחתונה שאין תחתונה הימנה, לרדת עד עפר ממש, ולחַיוֹת את כל המציאות על דרך תחיית המתים, וכפתגם רבותינו במסכת תמיד "מה יעשה אדם ויחיה – ימית עצמו!" דוד מלך ישראל חי ומחַיֶה מתוך מצב של בר נפלא – נֵפֶל שלא נקצבו לו חיים, ואף הוא 'מגיע לשיאו' במיתתו, בהמליכו תחתיו את שלמה בנו, ומיניה וביה נודע כי "בית (מלוכה) עשה ה' לדוד" וכסאו נכון עד עולם.
בעצם גם בחיים חייתו, בשנות חייו האחרונות דוד חשוב כמת – 'קר' הוא לגמרי וכמו אדיש לכל ענייני הממלכה ותופעותיה החיצוניות (ועל רקע זה גינב אבשלום את לב העם אחריו) – "ויכסוהו בבגדים ולא יחם לו" מאז 'עצר בגופו' את המלאך הנוגף בעם מגורן ארונה היבוסי (וכדברי רבותינו, על כך בא הנגף בעם, כי לא תבעו את בנין הבית) ו"נצטנן דמו בתוכו" לכל הנושאים האחרים, כי מאז שנזדהה לו המקום אינו חי אלא את המקדש ואינו עוסק אלא בו, כמתואר באורך בדברי הימים.
המקדש הוא בית מלכות ה' בעולם ובו מתבססת מלכות ישראל ומגיעה לתכליתה להיות "מלכם לפניהם וה' בראשם", שוכן בקרבם ממש, ניכר לעין ומורה באצבע – "הנה אלקינו זה" – ולפיכך גם משיח בן דוד אינו נעשה "משיח ודאי" עד שהוא בונה המקדש, כדברי הרמב"ם בסוף הלכות מלכים.
מקדש שלמה הוא מקום השלמות והשלום, והוא תכלית כל מלחמותיו (גם מלחמת היצר) של דוד ומשיח, לפיכך המקדש מכפר ומֵזִיח עוון, ובפתיחת שעריו בהזכיר שלמה חסדי דוד אביו, מתברר (למפרע) כי נמחל לו לדוד אותו עוון (ראה בהוד שבמלכות) ונהפך לזכות (וכמו שבניין המשכן מכפר על מעשה העגל ומחזיר האהבה הראשונה – ראה ביסוד שבמלכות). [ומשום כך בספר דברי הימים שלא נכתב בחיי דוד עצמו (ורק שם מסופר על הזכרת שלמה את חסדי דוד!), נעלם לגמרי סיפור חטאו של דוד ולא נותר זכר ממנו, וכן בכל הספר דויד מלא כתיב, כלומר עומד הוא על מילויו כי נמחל חטאו ולא נותר ממנו אל זכויותיו, שלמה ומקדש ומשיח].
מן המקדש יוצאת גם ההוראה הברורה לכל ישראל, וגם תורתו של דוד מתבררת בדור שלאחריו. כשמתואר דוד הנער לפני שאול, נאמרים בו שישה תארים שכולם נדרשים בפי חז"ל לענין כוחו בתורה, והאחרון בהם "וה' עמו – שהלכה כמותו בכל מקום". ההלכה המהלכת ותופסת בשטח היא המלכות שבתורה, ובה מלכים (ומורי ההלכה – "מלכי-רבנן") ימלוכו (- גם מלך ענינו מוליך, ודבריו 'הולכים', משמע מתקבלים על לב הציבור הרחב), ולפיכך, כדברי רבותינו, על דבר זה נתקנא בו שאול אשר לא זכה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא. והנה בחיי דוד היה מפיבושת נכד שאול מכלים ומבייש פני דוד בהלכה וחושף את טעויותיו ודוד מודה ולא בוש, אולם משום כך זכה דוד ויצא ממנו כלאב שהיה מכלים פני האב-הרב מפיבושת, ומוכיח כי צדק דוד באותם הדברים עצמם ואכן הלכה כמותו בכל מקום, גם אם נראה לכאורה שטעה והחטיא.
ביום זה מסתיימת ספירת העומר, והרי נשלמה ההכנה מצד המקבלים, מצד הכלה הכלולה בהדרה, שלמה במידותיה, ביתה בנוי ושלחנה ערוך, והכול מוכן ומזומן-ומזמין את החתן שינחת משמי מרומיו ויתגלה באש-קודש של התלהבות "ליחדא קודשא בריך-הוא ושכינתיה (זו כנסת ישראל) ביחודא שלים". כך בדברות הנתונות באש בסיני, וכך באש היורדת למקדש שלמה ורבוצה כארי על גבי המזבח וניכר לרואים כל ימי בית ראשון כדברי רז"ל.
[והפרש יש בין ספירת היום הזה האחרון, משאר ימים שלפניו. כי ספירת כל הימים היא בגדר חתירה ותקווה להשלמה-בטוב, ואילו ביום הזה הספירה 'תופסת', מקוימת ונשלמת ממנה-ובה. והנה מאחר שאמרו חכמים על משה שזכה למ"ט שערי בינה, ואמרו (בפרק קנין תורה הנקרא בערב שבועות) שהתורה נקנית במ"ח דברים, ניתן לומר שאנו מצדנו בעולם הזה הבלתי-גאול-עדיין ניתן לנו להתכונן רק במ"ח צעדים (ששיאם "אומר דבר בשם אומרו", היינו הזדהות שלמה עם הרב, כיהושע אצל משה); השער המ"ט הוא גאולה הרמוזה בסוף מ"ח הקניינים "האומר דבר בשם אומרו מביא גאולה לעולם", היינו שרק בתנאים של גאולה ניתן לאדם לעמוד על דעת ה' באופן מירבי, ועל כך נתאוו החכמים והצדיקים לימות המשיח כדברי הרמב"ם ז"ל, משה-משיח ה"מחוקק" (האומר גם-הוא "דבר בשם אומרו" – הקב"ה – ואינו צריך ל"ממוצע המחבר" כי שכינה מדברת מתוך גרונו) מצוי בנקודה זו של גאולה וכל דבריו 'תופסים' מיניה וביה ונעשים עובדות בשטח, וכך נהיה אנו כולנו בימות המשיח, שכל מעשה טוב יוכיח את עצמו בשלמות ומיד, וממילא ימלא העולם פעילות ענפה של תיקון, ובזמן קצר ייפתרו כל הבעיות הכרוניות בהם התחבטנו כל ימי עולם, מתוך חוסר ביטחון ביכולתנו להשלים ואי-בהירות המטרה, ואילו היום החמשים הוא התוצר המתקבל מאליו (ללא עבודת-ספירה) בסיום ימות המשיח, מקביל לעולם הבא, לשער החמשים, לתורה כפי-שהיא-אצל-הקב"ה – "ואהיה אצלו אמון.. שעשועים יום יום, משחקת לפניו בכל עת" – היורדת ושוכנת עלינו בחג השבועות, כאשר לנו לא נותר אלא לאכול עוגות גבינה… –"הכל מודים בעצרת דבעינן נמי "לכם" (- שנדרשת שמחת הגוף), מה טעם? – יום שניתנה בו תורה הוא"].