הנגעים כאב-טיפוס למחלות בכלל
במובן מסוים נכון לומר שפרשיות הנגעים מתייחסות בעצם למכלול סוגי המחלות בתורה. בפרשת בשלח, לאחר המתקת מי מרה, נאמר: אם שמע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך. כי אני ה' רופאך. 'כל המחלה' משמע מכלול המחלות. ואכן כך אמרו חכמים,[1] ששמונים ושלושה מיני חלאים, כמנין מחלה, תלויים במרה, ועליהם נאמר והסיר ה' ממך כל חלי, וכן והסירותי מחלה מקרבך. עשר המכות ('קומה שלמה' של מכות) שהוכו המצרים המְצֵרים וממררים לישראל[2], קרויים 'נגעים', ככתוב במכת בכורות "עוד נגע אחד אביא… על מצרים"[3], ואם כן רפואת 'כל המחלה', תולדת מרירות מצרים, היא רפואת הנגעים.
וכך אמרו בספר יצירה: אין בטובה למעלה מענג ואין ברעה למטה מנגע. ענג הוא כידוע נוטריקון עדן נהר גן, ומצרים שהיתה "כגן ה'" ככתוב[4], הפכה למקור כל נגע, והתורה שהיא כולה על חוקיה ומצוותיה 'זכר ליציאת מצרים', היא רפואת כל המחלות-הנגעים.[5]
מותר לשער כי בעולם תמים-שלם יותר, שתוכו כברו, יצאו החוצה רוב המחלות הפנימיות הקשות שבימינו, והופיעו בצורות שונות של נגעי גוף, באופן שניתן לזהותם, ובעיקר להבין את השורש הנפשי של המחלה (וכמוסכם היום אודות הקשר ההדוק בין הגוף והנפש בכל בעיה רפואית, מה שבתורה הוא מושכל ראשון ומובן מאליו) על פי הכהן החכם, ולטפל בהתאם, להסגיר ולהחליט, לטמא ולטהר, והעיקר לא להתעלם או להעלים את הנגע בקציצתו או בתלישת סימני הטומאה שהוא עוון פלילי ("השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות ככל אשר יורו אתכם הכהנים הלויים, כאשר צויתים תשמרו לעשות"[6]), העלול לגרום למחלה כרונית וטומאת עולם, בעוד שאם פועלים כתורה וכמצוה על פי כהן, משמע מלשון הכתוב בראש פרשת מצורע – "זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו" – שהנגע אמור להיטהר-להרפא מעצמו (עם תיקון המידות, הכעס והגאוה בעיקר, ה'מלווים' בדרך ממילא את טיפול הכהן), ואין זו אלא שאלה של זמן. כך נראה גם מסיפור ריפוי צרעת נעמן על ידי טבילה פשוטה, במימי הירדן הנמוך מכל הנהרות, בהוראת הנביא.
[וכאן יש להעיר כי מן הסתם ישנו קשר כלשהו בין הצרעת שבכתוב לבין הצרעת שהיתה ידועה בעולם לאורך כל הדורת כמחלה חשוכת מרפא שדינה הסגר-עולם, ורק לפני כשבעים שנה נמצא לה מזור ועֶברה (כמעט) מן העולם, בעוד שבתורה, כאמור, מתייחסים אליה כמחלה שמתרפאת 'מעצמה' במידה ומגיבים אליה נכונה].
מילה ורפואה
הפרשה הקטנה, פרשת היולדת, מקדימה לתורת הנגעים (ועל-שמה קרויה כל הסדרה הנקראת בישראל מדורי-דורות), ומהווה כעין כותרת לכל 'תורות (טומאת) האדם', לאחר "תורת הבהמה והעוף" שנתפרשה עד כאן. לכאורה מקומה הטבעי היה בסמוך לתורת הנידה והזבה שבסוף הפרשה. ניתן אם כן לראות בהצבתה בפתיחה כעין 'הקדמת רפואה למכה', או כעין חיסון כולל לנגעים-המחלות כולן (וכן לבעיות הזיבה שבהמשך) שלא יבואו, ואם יבואו יוכלו להרפא בקלות-יחסית.
הקשר בין הפסוק השלישי בפרשת היולדת "וביום השמיני ימול בשר ערלתו" לעניין הרפואה, עולה די ברור מדברי חכמים במסכת מגילה[7]: "…ומה ראו לומר רפואה בשמינית (לקבוע ברכת "רפאנו" בשמינית מברכות העמידה)? אמר רב אחא: מתוך שניתנה מילה בשמינית שצריכה רפואה, לפיכך קבעוה בשמינית" – הווי אומר: המילה ש'מוּכֶּה' בה התינוק בשמיני ונרפא הימנה, היא שורש הרפואה ובסיס הבריאות שלו.
כך ניתן גם להבין מן ההלכה הנלמדת מלשון ימול בשר ערלתו – "אף על פי שיש שם בהרת (- במקום הערלה, וכלשון האמור בפרשת נגעים שבהמשך "ובשר כי יהיה בו בעורו שחין") – יקוץ". כלומר אף על פי שאיסור חמור הוא לקוץ בהרת כנ"ל, כשהיא מופיעה במקום המילה אין בכריתתה משום התעלמות מן המחלה, אלא להיפך – ביטוי לכך שהמילה היא ריפוי אמת, ריפוי-בשורש לכל הנגעים, וניתן לומר שגם כשלא מופיע שם נגע גלוי, בערלה (לשון אוטם-טומאה) עצמה מרוכזים בהעלם או חופפים עליה כל הנגעים הטמאים, וכריתתה אחת ולתמיד חוסכת את כל 'ניתוחי הנגעים' בהמשך החיים, שאינם אלא תחליפים מדומים בלתי-מועילים לריפוי ואך מזיקים לו.
דיני יולדת, שמירת הברית ובריאות הגוף
לפי דרכנו שמענו שנגעים ומחלות בכלל קשורים קשר הדוק לאי-שמירת הברית, וכפי שכל גלות מצרים (מקור המחלה כנ"ל) מתגלגלת ממכירת יוסף – קלקול ברית האחים ומכירת יוסף הצדיק-הנער למצרים "ערוות הארץ" המקולקלת בדבר זה, כאמור בכותרת לפרשת עריות שבסדר אחרי-מות.
ואכן, פרשת היולדת אינה עוסקת כמובן רק במילת הזכר, אלא עיקרה בדיני ימי טומאה וטהרה לזכר ולנקבה. כך גם בנגעים נאמר "ואיש או אשה כי יהיה בהם נגע". וראוי אפוא להתבונן ב'שמירת הברית' במובן רחב וכללי יותר, שיסביר ממילא גם את הקשר הפנימי – שנראה לכאורה רופף – בין מצוות מילה בשמיני לפרשת היולדת.
חז"ל פתחו לנו פתח באמרם: למה ימי טומאה לזכר שבעה בלבד? – שלא יהיו הכול שמחים (בסעודת הברית), ואביו ואמו עצבים (בפרישה זה מזו). דעת לנבון נקל שאין בכך אלא ביטוי או סימן חיצוני לעניין פנימי-מהותי שנוכל אולי להסבירו כך: הנה נראה ברור למדי מן הפרשה שימי הטומאה והטהרה שלנקבה הן המסלול הטבעי המתבקש ליולדת (וכפי שבכללות הנקבה מייצגת את המציאות כפי שהיא, ובלשון המקובלים: את בחינת ה'עיגולים' – מעגלי הטבע הנעים במסילותם). לעומת זאת המסלול של יולדת זכר הוא 'מקוצר', במובן מסוים מלאכותי או רצוני-בחירתי (וכפי שהזכר בכלל מייצג את המהות – את בחינת ה"יושר", החותר ובוקע את מעגלי הטבע). לפי זה יולדת הזכר שבה פותחת הפרשה היא עצמה בבחינת זכר – פעילה ואקטיבית וזריזה-מקדימה את בעלה, וה'תוצר'-הוולד הריהו לפיכך זכר – מה שגורם לשמחה, שעניינה חריגה ממהלך הטבע, ומשפיע גם פיזית על תהליך ההתאוששות הכולל של האם מן הלידה.
יולדת נקבה לעומת זאת, היא אשה ה'נאמנה' לטבעה העצמי ולוקחת את הזמן הנכון לה, בלי לחץ ובלי חריגה, אלא במנוחה וביטחון האופייניים לאשה (ולטבע בכלל), וכמאמר רבותינו (על-פי הביטוי בישעיהו "נשים שאננות" ו"בנות בוטחות"): "גדולה הבטחה שהבטיחן (כלומר ביטחון שהנחיל) הקב"ה לנשים יותר מן האנשים".[8] האיש במקרה זה חורג מטבעו הזריז והמלחיץ, נעשה בעצמו מעין נקבה, מניח לאשתו לזרום בקצב שלה, גם אם מטבע הדברים נחלשת עקב כך גבורת האיפוק שלו, והתוצר-הוולד נקבה, 'כאשר עשה אלקים'. וכתוצאה – נדרש האיש גם לאחר הלידה, לכבד את המסלול האטי-הטבעי הנאות לאשתו, ולהכפיל את ימי הפרישה הראויים ומתאימים לו כזכר, וכנודע ממסכת כתובות פרק חמישי שצער-הפרישה לאיש הוא כפליים מזה של האשה, וכפי שכאן קצב ההתאוששות בזכר מהירה בכפלים, והכל מכוון ליחס שם י-ה השרוי בין איש לאשתו, י'(10) באיש וה'(5) באשה, כנודע.[9]
כל זה בנוי כמובן על מאמר חכמים הידוע, המשתמע גם מלשון פתיחת פרשתנו, אבל גם ובעיקר מלשון הכתוב בפרשת ויגש: "תלה הכתוב הזכרים בנקבות (- "אלה בני לאה") והנקבות בזכרים (- "ואת דינה בתו"), לומר לך: אשה מזרעת תחילה יולדת זכר; איש מזריע תחילה יולדת נקבה".[10]
המודעות ההדדית לקצב השונה, ההתחשבות ואף היכולת להתבטל אל האופי השונה וההפוך, להתכלל עמו ולהוליד כיוצא-בו, כפי שבא לביטוי בפרשת היולדת, הוא העומד ביסוד הברית בין איש לאשתו, הצמד הראשון שבו פותחת הבריאה, והוא הבסיס לאיזון ובריאות המשפחה הישראלית וכוחה לגבור על כל נגע ומחלה (וכבר העירו על הקשר הלשוני בין ברית, בריאה ובריאות).
החטא הקדמון של אדם וחוה בגן עדן בפירוד מבוראם-יוצרם, התבטא מידית – ויש אומרים שבכך גופא נחתם ונכתם העוון – בקלקול היחס ביניהם, בניכור מתמשך ובפרישה זה מזו, מה שגרר פגם בזרעם, ואילו בישראל הברית הקדושה בין איש לאשתו ראויה להיות משל-משתלשל מן הברית הראשונית בין הבורא לבריאתו, ולעורר מלמטה את חידוש הברית ביתר-שאת ויתר-עוז בין קודשא-בריך-הוא לשכינת עוזו, זו כנסת ישראל.
רמזי 'החודש' ופרשת הנגעים
ולסיום כמה קישורים מן הפרשה לפרשת החודש הזה לכם, שנקראת עמה בשנה זו:
מצינו בנגע השאת הלבנה, את הביטוי "צרעת נושנת"[11], וניתן להרגיש מכך שכל נגע ומחלה קשורים להתיישנות, וממילא החידוש וההתחדשות המתמדת היא שורש הרפואה בכלל והבריאה-הבריאוּת החדשה הישראלית, שהחלה בניסן של יציאת מצרים במצות קידוש החודש. ישראל המונים ללבנה המתמעטת (היפך השאת המורה גאוה), עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם על שם כבוד מלכותו.
"החדש הזה לכם (אותיות מלך) ראש" – אחד בניסן הוא ראש השנה למלכי-מלכות ישראל, כנלמד מיציאת מצרים. כל עניינה של מלכות הוא בחידוש (כרמוז בכך שההופעה הראשונה בתורה של המלה חָדָש מופיעה בצמוד למלך בשמות א,ח) ופריצת-דרך חדשה, מפתיעה ובלתי צפויה. לפיכך המלך הדחוי ממלכותו, כדוד בעת שברח מאבשלום, עלול לנגעים, כמו חוזר לסגירות (תרגום של צרעת) של מצרים, ועל אותה תקופה אמרו: "ששה חדשים נצטרע דוד".
וכך מלך המשיח שעתיד להתגלות בניסן, כל עוד לא בא זמנו הריהו בחזקת מצורע – "איש מכאובות וידוע חולי… נגוע, מוכה אלקים ומעונה, מחולל מפשעינו מדוכא מעוונותינו"[12], וכן תארוהו חז"ל כמוכה שחין היושב על פתחה של רומי (משמע: על נקודת התורפה של התרבות השלטת), ומוכן כל שעה להיקרא, להרפא ולרפא את כל חליי המציאות, להיגאל ולגאול ולהפוך את הנגע לענג מופלא.
ובפרק חלק אמרו שבישיבותיהם של תלמידי רבנו הקדוש (אשר הוא הדוגמא המובהקת למשיח מבין החיים עמנו, כאמור בגמרא שם) ר' מנחם, ר' שילא, ר' ינאי ור' חנינא אמרו – בהתאמה – ששמו של משיח כשם רבם: מנחם שילה ינון וחנינא (ראשי תיבות משיח), ואולם שאר רבותינו אמרו: "חיוורא (=מצורע) של בית רבי שמו". [נראה כי הכוונה לרבי אפס שעמד בראש הישיבה בסמוך אחר פטירת רבי, ולא נשארו כמעט מאמרים משמו ואולי היה ידוע חולי (ושפל-בעיניו בתכלית כפי שרומז שמו, וכרבי-רבו המצוין בענווה ומסובל בייסורין), ואמרו תלמידיו שאכן המצב המשיחי עדיין 'במצב נגוע' וטרם עמד על פרקו, בניגוד לסברת תלמידי בתי המדרשות של החכמים הנודעים יותר].
[1] בבא מציעא קז,ב.
[2] ועושים אותם מרים – "כי מרים הם".
[3] וכן "וינגע ה' את פרעה נגעים גדולים על דבר שרי", כ"מעשה אבות סימן לבנים".
[4] בראשית יג,י.
[5] יש בפרשתנו שבעה סוגי נגעים, שישה בגוף (בהרת, שאת, שחין, מכוה, נתק ונגע הראש), ואחד בבגד, ומן הסתם ניתן לכוונם כנגד ששת מידות הלב, והמלכות שהיא המציאות הסביבתית. או כלך לדרך זו (כנגד שמות-מדרגות הנפש שכנגד י-ה-ו-ה וקוצו של י' מלמטה למעלה): בהרת ושאת כנגד הנפש; שחין ומכוה כנגד הרוח; הנתק ונגע-הראש כגד הנשמה (שבמוח); הבגד (="המקיף הקרוב") כנגד החיה, ונגעי בתים (="המקיף הרחוק") כנגד היחידה, ולא כאן המקום לבאר בפרטות את ההקבלה הזו. כך או כך מדובר במכלול שלם.
[6] דברים כד,ח.
[7] יז,ב.
[8] נראה כי כלפי זאת אמרו "הנשים – כמהולות הן". הטבע האקטיבי-הבולט של האיש הוא המצריך ריסון, 'חיתוך' והגדרה ניכרת ומודעת – מה שטבוע באשה בדרך ממילא.
[9] וכן היושר חוצה לשנים את העיגול ומקצר-מחיש את הדרך.
[10] ומאליו מובן שהקצב המהיר הניתן ליולדת זכר, גורר לעתים קרובות צורך-יתר במנוחה המביא ללידת נקבה, וכן להיפך – המנוחה הממושכת נותנת כח וחשק לפעילות-יתר המולידה זכר.
[11] יג,יא.
[12] ישעיה נג.