(פורסם בעיתון 'שערים', כ' אב תשי"ד, לאחר פטירת הרבי רש"ש מאמשינוב)
משמת ר' שמעון…
אתמול שמענו את הבשורה הזו. ר' שמעון שלום האדמו"ר מאמשינוב זכר צדיק לברכה. אף הוא הלך מאתנו ואיננו. אילן גדול זה שבצל פארותיו חסינו, שמפירותיו אכלנו, שמריחו שהיה נודף הימנו למרחוק נהנינו – נגדע מן הארץ ואל מרומים נלקח. הצדיק מאמשינוב אבד ולא ידע איש ישראל את אבדתו…
כי אין האדם יודע באבדה שאבדה ממנו אלא אם תחלה ידע, את גנזיו מה היה בתוכם קודם לכן ומה אבד מהם עתה. ואוצר יקר זה, שהיה טמון בגנזי ישראל בדור עני זה, נחבא היה בתוך כליו, כלי בתוך כלי, ואת ברכותיו, ואת קרני אורו שלח מבין החרכים והסדקים שאינם מפולשים והיה העולם נהנה מברכתו ומאורו ולא היה יודע מהיכן הם באו, או שהיה יודע, כי ממקום אחר הם באים… לא ידע איש ישראל הרבה בהימצאו, עתה הוא אבד ולא נודע מה אבד, מי אבד.
משל למלך שהיה לו אלף אלפי אלפים דינרי זהב ואבנים טובות ומרגליות, והיו המחזרים על הפתחים שלא ידעו בטובה בימיהם בחייהם, משבחים את המלך הזה, במאות של פרוטות נחושת – כך נהיה אנחנו בשעה שנבוא עתה לתנות את צדקתו של צדיק זה ולעורר עליו לבבות רדומים מתוך ספור בשבחיו –
ואף על פי כן נשבחנו, למען בנינו נעשה זאת, למען הדור האחרון, יתמי דיתמי, אשר יראו את אלם פיהם של אבותיהם בדברם על ענקי עולם , וילמדו לדעת כי היה היה עולם של ענקים, שלננסים, אפילו פה אין להם לדבר עליו ולא לשון ולא שפתיים לבטא את רחשי לבבם.
פנים מאירים שכל המביט בהם, כמביט בעצם השמים לטוהר, בהדר זקנים לחכמה, בפני אב לרחמים, בלבב אם לחמלה, וכמביט באורים למצוא תושיה והיה כל הרואה אותם טועם טעם של סם חיים הנכנס ובא ומשתפך בכל העצמות ונשכח ממנו כל טעם אחר מן הניתנים שעל פני האדמות – כך ראינו באור פניו.
עינים, שבשבעים שנות בינתם נשמרו מכל דבר רע ולא נישאו עפעפיהן אלא רק לראות בדבר טוב, וכל מה שהעינים הללו ראו בכל ימי חלדם רק בטובה ראו – ככה ראינו וככה ידענו את יפעת עיניו –
אזנים , שמיום שפותחו שמעו רק את קול הדברים מהר חורב, ונתחלחלו ונזדעזעו וזעזעו את כל שאר האברים ולא קלטו לעולם, כל דיבור, מכל אדם, שדיבר בגנות כל דבר או כל אדם, והיה כל הפותח פה לדבר אל האזנים הללו, נעשה גם פיו טהור ולשונו נקיה, מאהבה שאהב כל הבא במחיצתו לאותו צדיק שלא יצטער מ"שמועה רעה" ומרצונו שלא יינתק החבל בין פה המדבר לאזן השומע – ככה הכרנו את אזניו של צדיק זה –
פה מפיק מרגליות מלוטשות ונוצצות קילורין לעינים מרפא לאזנים וסם חיים ללב, פה שכל דבריו עם הבריות מלאים היו ערמה באהבה שאהב את הבריות, שלא תראה קטנותם מול גדלותו, שלא תיראה טיפשותם מול חכמתו, שלא יהיה טופל עליהם חסדו שלא כמידתם עד שלא יוכלו שאתו, שיהיו דבריו נקלטים בהם כאילו מלבם יצאו הדברים ומשכלם, פה שכולו רננה היתה, שהשתתפה כשירת נפש בכל האברים הגידים והעצמות של שומעיו, וגם באזניהם… – כך ראינו וכך ידענו וכך הכרנו את טהור פיו –
רי"ש מ"ם חי"ת אברים ושי"ן סמ"ך ה"א גידים, שהיו כצבא גיבורים מנצחים, להתגבר ולנצח תמיד, מאריה דאברהם תמיד! ביום ובלילה , בעת שלוה ובשעת מצוקה בימי עלומים ובימי זקנה, בהתהלכו בריא ובשכבו על ערש דוי – כל ימי החיים תמיד! תמיד נצחו האברים את את טבע כבדם להיות כגיבורי מלחמה עומדים על משמרתם בזריזות של רגלים ממהרות לרוץ לטובה, וידים פעלתניות ככל פועל טוב בעבודת ה', ושאר האברים כולם תוססים רעננים חיים מלאי תנועה רצוא ושוב עושים כל מעשה טוב. נצחו האברים את העצלתיים, תמיד נצחו ! תמיד נצחו הגידים את טבע שלהבתם להיות כובשים בקרבם את אשם ושלהבתם לשלחם רק לתפקידם, ולרסנם בכל אשר לא כיעודם, ולעולם לא פרצו גבולם, נצחו הדמים את עזוזם ותמיד נצחו – ככה ראינוהו וככה מצאנוהו לגוף קדוש זה.
דוד לדור ישבח את כביר מעשיו, אבותינו ראוהו, ואנחנו הבטנוהו, ולא מצאו בו אבותינו ולא מצאנו בו אנחנו, לא פעם אחת, לא שום דבר אחד של דופי, של רפיון, של הסח הדעת של נפילת המוחין, של זעיר אנפין – פעם אחת לא ראינו – היכן המידה למדוד בה את גדלו ואת עמקו של "אמשינובר רבי" בכליו שלו, רגע אחד, והיכן עוד היריעות שנוכל לפרוס עליהן ולמתוח שם את כל ארכו של חבל המידה הזה, הבא למדוד את גדלו את עמקו של אותו המושג "אמשינובר רבי" כשהוא כפול ומכופל לפי חשבון "ספר היצירה" של "בית אחד בונה בית אחד שני בתים בונים שנים, ושלושה בונים ששה וארבעה בונים עשרים וארבעה"… – עד אין סוף של כפליים המצטברים משבעים שנות גבורה ללא נתוק וללא אבוד החבל באמצע פעם אחת ! – הוא אשר אמרנו קודם, אין אנו באים לספר לבנינו משבחיו של אותו צדיק, אלא להראותם את אלם פינו בשעה שאנו אומרים לבטא בשפתינו את אשר ראינו, והרי גדולים הצדיקים במה שהם מכסים יותר מבמה שהם מגלים!
כל מידה שאתה מוצא אצל אנשים שאינם גדולים, אתה מוצא בה גם צמצום, אדם מותח את מידתו בצד זה, בא הוא לכלל צמצום בצד אחר. מי שמידתו להיות רך כקנה, סופו להתרכך גם במקום שאמרו להיות קשה כארז, וכן בכל שאר מידה אחרת אצל כל אדם. ואולם הצדיקים הגדולים אינם כן, אלא בכל מידה ומידה שהם מודדים עצמם בה ומתלבשים ומתעטפים בה, היא הולמתם ונכנסים בה בכל רמ"ח אבריהם ושס"ה גידיהם שלהם, נכנסים בה כולם ויוצאים בשלום ואין לפניהם לא צמצום ולא הגבלה בשום צד אחר ולא בשום מידה אחרת, ולא עוד, אלא שכל שאר המידות, אפילו אלה שלכאורה נוגדות את מידתם הם, כולן לובשות עוז יתר ובאות על שלמותן ….. בתוך מידתו זו של אותו הצדיק הגדול. כך היא דרכם, וזה לך האות כי צדיק אמת הוא זה. צדיק גדול. צדיק בגדולתו. גדול בצדקותו.
הורה זקן זה, הרבי מאמשינוב זצ"ל, הורה דרך פלאים לנו, ואילו לדידיה, כלל וכלל לא פלאים היו בדרכו אלא בפשטות וטבעיות כאילו לא היתה שום דרך אחרת בעולם אלא זו שלו.
וכך הוא הורה, שאפשר לו לאדם שיעבור כל דרך חייו ושיגיע לכל מקום ולכל דבר שהוא טוב ונכסף. בטוב לב בלבד ובפשטות ובצניעות. ולא יהא אפילו פעם אחת מקצץ או מקצר או מחסר חיסור קל, בכל מאומה שלכאורה צריך הוא להיעשות בכלים אחרים, בכלים ובמידות של פחד, של גבורה, של חזקת היד של דיבור קשה ואפילו בכלים של קטטה ומריבה.
לעולם לא היה מונע עצמו אפילו בעסקי הציבור, מלהיכנס בפרצה דחוקה שאחרים יראו להיכנס שם שמא יאלצו שם לצאת ממידתם, לא היה בורח מן התוכחה, לא ויתר על רצונו, אפילו לא גדר בעדו שיבוא לכלל מריבה וקטטה, אלא שלעולם לא יצא מכליו שלו. טוב לב היה גם בתוכחתו הקשה ועיני הכל רואים. טוב לב היה כשלא רצה לעבור על מידתו ועמד בתוקף על שלו עד שנעשה רצונו, וכל הנכנעים לרצונו ידעו. צנוע ופשוט נשאר בכל עת תמיד, גם כשהכניס ראשו בין הרים גדולים ולקח בידו מושכות ציבור גדולים ועבותים ההולמים רק את בעלי זרוע תורה ולא את הצנועים. טוב-לב הבאה מתוך צניעות אמת ופשטות שאינה מעושה, היא שעטרתו בכל המעשים אשר עשה ולא משה ממנו שעה אחת.
אדם באהלו, ריח טוב היה מריח ונתנדף ממנו כל ריח אחר שאינו טוב, והיה דומה עליו כאילו בא במקום גן עדן. ריח זה של טוב-לב היה, של רצון, של שלום, שלום בין איש לרעהו, שלום בין אדם למקום, שלום בין האיש ובין עצמו…
והתורה אשר למד ואשר לימד, ואשר אמרה על "שלחנו" גם ממנה נדף ריח ניחוח זה של רצון של טוב ואהבה שאינה תלויה בשום דבר.
בימי נדודיו בסערות המלחמה האחרונה, היו לו ימים ושבתות ומועדים הרבה שישב לו על "שלחנו" לו לבדו ואין איש עמו ולא חסר שלחנו את אחת מן "השיחות" של תורה שהיה רגיל לאמרן על "שלחנו" אף כי איש לא שמען, ובשם אביו זצ"ל היה אומרן, ובשם "הרבי הזקן מוורקה" זצ"ל היה משיח ומה "שאפשר" אולי להוסיף היה גומר ובשילוב סוף המאמר בניגון שלו היה משלב ומסיים, לארבעת כתלי המרתף או עליית הגג, שם היה חבוי ויושב שם על יד שלחנו עשוי קרש אחד נתון על חביתו.
טוב עין הוא יבורך. ראוי הוא חלל האויר שבמרתף שישמע את שיחותיו בתורה, וראוי הוא "שלחן" השבת שלו שיאמרו עליו דברי התורה שקיבל מאבותיו ומרבותיו ומה שחננו הקב"ה דעת לו גופא – לא יחסרו המה את שלהם… ראויים הם קהל קדושים הבאים בצל קורתו לשמוע תורה מפיו, כי יתן להם יותר, אלא שאין אדם יכול לתת יותר מכל מה שיש לו. ואת כל מה שיש לו חייב הוא לתת אפילו לחלל הריק שבמרתף ולשלחן על גבי החבית…
משמת רבי שמעון – פסק מה שפסק כי לא הניח כמוהו במידתו כי לא השאירו לנו הדורות הראשונים בעולמו אלא אותו והוא עלה למרום.
ולוואי ותהיינה נשמותינו צרורות בצרור החיים אשר הוא שבק לכל חי.