פרשת קדושים / ר' עודד כיטוב

דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלקיכם.

"פרשה זו נאמרה בהקהל מפני שרוב גופי תורה תלויים בה" (רש"י מתורת כהנים).

ונראה פשוט כי כאשר אמרו חכמים ש"כל התורה כולה נאמרה בסיני ונשנתה באהל מועד ונשתלשה בערבות מואב" – במעמד הזה, שהיה בהקהל-סביב-אהל-מועד, נשנתה, כבמעמד-סיני שחנו בו כל ישראל נגד ההר וקרוי "יום הקהל" (בדברים יח,טז), וכחזרת הדברות (שבלוחות שניות) במשנה תורה הפותחת (בפרשת ואתחנן ה,א) "ויקרא משה אל כל ישראל". וכשם שכל תרי"ג המצוות (עם ז' מצוות דרבנן) רמוזות כידוע בכתר אותיות של עשרת הדברות, כך כל התורה כלולה במעמד הקהל שבפרשת קדושים שגם בו בלועות עשרת הדברות, כדברי ר' לוי בויקרא רבה (כד,ה, וראה גם בתנחומא) שהביאם הרמב"ן  כאן (בפסוק ד, ובשינויים קלים בחזקוני פסוק ב):

אנכי ה' – אני ה' אלקיכם; –

לא יהיה לך – אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם; –

לא תשא – ולא תשבעו בשמי לשקר;-

זכור את יום השבת – את שבתותי תשמורו; –

כבד את אביך ואת אמך – איש אמו ואביו תיראו; –

לא תרצח – לא תעמוד על דם רעך; –

לא תנאף – אל תחלל את בתך להזנותה (או: מות יומת הנואף והנואפת); –

לא תגנוב –  לא תגנובו; –

לא תענה –  לא תלך רכיל בעמך; –

לא תחמוד – ואהבת לרעך כמוך (או: לא תעשוק).

וייתכן שהמצוות שבכאן נאמרו למשה בייחוד מאהל מועד, כמו רוב מצוות הספר (עד פרשת בהר סיני) ההולכות אחר הפתיחה "ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד", אלא שנצטווה משה להקהיל את כל העם בדומה למעמד סיני, ולהשמיעם את גופי התורה הללו.

מכל מקום, כיאה לתורת אהל-מועד-הפנימי, המקודש, עומד המעמד הזה בסימן של קדושה והתקדשות. לשון קדושה מופיעה בפרשה אחת-עשרה פעמים: קדושים תהיו; כי קדוש אני; קדש ה'; ומקדשי תיראו; למען טמא את מקדשי; ולחלל את שם קדשי; והתקדשתם; והייתם קדושים; אני ה' מקדשכם; והייתם לי קדושים; כי קדוש אני. (ואם נצרף את "למען טמא את מקדשי ולחלל את שם קדשי" שנאמרו שניהם-כאחד ביחס לנותן מזרעו למולך, ונמנה אותם לאחד, הרי לנו "עשר קדושות" כנגד עשרת הדברות). יושם-לב על שתי הקדושות שבחתימה, שהן דומות מאד לשתים שבפתיחה – מה שמעיד כי מדובר ביחידה אחת, ולא רק ב'סדרה' אקראית לקריאת התורה.

כפי שהאריך הרמב"ן בראש הפרשה, מצוות "קדושים תהיו" מכוּונת גם לפרישות מן המותר-לנו, שלא להיות "נבל ברשות התורה" ושטוף בתאוות וזלילות ושיחה בטלה ובדברי הרשות-לגופן, אלא בהקשר של מצוה וקיום הגוף בטהרה ונקיות, כדרך החכמים ותלמידיהם. והנה כל זה מתאים להיאמר מאהל-מועד המקודש, כאשר כל ישראל חונים סביבו והריהם ככהנים-הלויים הקרובים אל המקדש, וכענין שבשר תאוה לא הותר להם אז, אלא בדרך קרבן, וכן אין להם עסק אחר בארבעים שנה מלבד התורה ש"ניתנה לאוכלי המן" (בעוד שבסיני יצאו זה-עתה מעבודה קשה, ובערבות מואב עומדים הם לירד איש לנחלתו).

על דרך הבעש"ט זי"ע שכל תהליך בעבודת ה' נעשה בשלשה שלבים, המכונים בפיו הכנעה הבדלה והמתקה (כנגד חש (לשון שתיקה-הכנעה) מל (לשון ברית מילה-הבדלה) מל (לשון מילול-דיבור-ממתיק). ה"מל" הכפול מיוסד על לשון חכמים בבאור החשמל שבמראה יחזקאל, שעניינו "עתים חשות (חיות הקדש) עתים ממללות"). לפי זה יהא מעמד סיני בו התייצבנו בתחתית ההר הנכפה עלינו כגיגית, כנגד שלב ההכנעה; תורת-אהל-מועד ופרשת קדושים תעמוד כנגד שלב ההבדלה (מושג הנזכר ארבע פעמים – מתוך 42 בכל המקרא – בסוף פרשתנו), בו מַנחֵנו ה' בדד במדבר, פרושים מן היישוב, ומצוונו על הפרישות וההִבָּדלוּת גם מדברי הרשות, ואילו תורת ערבות מואב לקראת הכניסה לארץ, בה הותר בשר תאוה וניתן לדעת את ה' "בכל דרכיך", גם דרכי הרשות, כנגד שלב ההמתקה.

[ועיין רמב"ן (כאן ובפסוק ה' ובפתיחת ספר ויקרא), לבאר את קשר פרשתנו לכהנים, כי הם המקריבים את השלמים, שהוזכרו בפסוק ה', כניגוד לזביחה לאלילים, וכן את החטאת שמתחייב בה השוגג בעריות ובאיסורים נוספים שבפרשה. ונראה כי לאור האמור אין צורך בכל זה, אלא כל העם הסובב את המשכן הם בבחינת כהנים (וכאמור ביחס לעתיד, כשכל הגוים יבואו למקדש הנצחי, "ואתם כהני ה' תקָרֵאו". ישעיה סא,ו), כי עדיין לא נבדלו הלויים מהם אלא בסדר בהעלותך, ובכהנים לא נזכר כלל לשון הבדלה בתורה (רק בספר דברי הימים), אלא "הַקרֵב אליך מתוך בני ישראל", משמע נציגות-לא-נבדלת הקושרת את כולם אל הקודש].

* * *

יש בסדר קדושים עשר פעמים "אני ה' אלקיכם", ועשר פעמים "אני ה'", והם מחולקים בצורה די מסודרת בפרשיות הסדרה: בפרשה ראשונה (פתוחה) ארבע פעמים אני ה' אלקיכם, ולאחריהן ארבע פעמים אני ה'; בפרשה שניה (פתוחה ואתה עמה סתומה) גם כן ארבע מול ארבע, אך סדרן כך: אני ה' אלקיכם במיקום ראשון, רביעי, ששי ושביעי, ואילו אני ה' במיקום שני, שלישי, חמישי ושמיני; בפרשה שלישית (פתוחה) שנים מול שנים לסירוגין: אני ה' אלקיכם – אני ה', וחוזר חלילהּ.

די קשה להסביר מהו המשותף למצוות שחותמות באני ה' אלקיכם, ולאלו החותמות באני ה', וראה במובא בזה בספר הפרשיות לאבא ז"ל כרך ו' עמוד צב (אולי מספר בית יעקב). כאן רק נשער לפי דרכנו, כי מאחר שמדובר בתורת-אהל-מועד הממצעת בין עשרת הדברות שניתנו בסיני לאלו שבערבות מואב, ומאחר דקיימא לן שכל ממוצע יש בו משהו משני הדברים ביניהם הוא ממצע (ושעל כן במידה מסויימת שורשו גבוה (ומקודש כאמור) יותר משניהם, נכון לומר שאחד משני הביטויים קשור יותר לדברות ראשונות, והשני לדברות שניות. הדברות פותחות באנכי ה' אלקיך [ובראשונות מופיע חמש פעמים ה' אלקיך ועוד חמש פעמים אלקים בפתיחה ובסיום (מלבד הללו שבדו שיח בין העם למשה שאינם במניין), ובשניות תשע פעמים ה' אלקיך ועוד פעם ה' אלקינו בפתיחה]. בדרך אפשר נראה לשייך את הראשונות  – הקשורות יותר ללוחות ראשונות (שנשברו) של צדיקים גמורים, לשבת של מעשה בראשית, לבריאה שבשם אלקים, בגי' הטבע – ל"אני ה' אלקיכם", ואילו את השניות – שבלוחות שניות של בעלי תשובה, ובהן שבת של יציאת מצרים ביד ה' החזקה ובשידוד הטבע – ל"אני ה'".