קרבנות היום השמיני למלואים, ה"ראשון לשכון שכינה בישראל", גם בלי לדקדק בכל פרטיהם, ניכר בהם קישור כללי למעשה העגל, אשר בגינו אמר ה' "לא אעלה בקרבך כי עם קשה עורף אתה", ולאחר שביקש משה רחמים ואמר "אם אין פניך (=שלך בעצמך) הולכים אל תעלנו מזה", נתרצה לו ה', והנה עכשו יורד הכבוד לשכון בקרבנו באש, וברור אפוא שסדר עבודת היום מכוון בעיקרו להשלמת כפרת העוון הזה.
כמו כן ניכר כאן – כפי שהעיר הרמב"ן ז"ל – דמיון לסדר עבודת יום הכפורים שבסוף ארבעים יום שעשה משה בהר בשלישית לרַצות על עוון העגל, ובו נתרצה לו ה' וצוהו על מעשה המשכן ומסר בידו את לוחות העדות שיינתנו בארון הברית.
ברור אם כן שחלקו המיוחד של אהרן בקרבנות היום השמיני, מתקשר לחלקו שלו במעשה העגל "אשר עשה אהרן", אשר בגינו מספר לנו משה בסדר עקב כי "באהרן התאנף ה' מאד להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא" – תפילה מיוחדת מלבד תפילתו על העם כולו.
מעתה נכון ומתבקש לומר כי גם "קרבנו" הנורא של אהרן בו ביום במיתת שני בניו וקבלת הדין שלו בדממה, גם הוא נמשך ממעשה העגל, וכפי שאכן העירו חכמינו על הפסוק הנזכר "אין השמדה אלא כילוי בנים (שנאמר ואשמיד פריו ממעל)", ו"תפילה עושה מחצה". והועילה תפילתו של משה לקיים את אלעזר ואיתמר. ננסה לעמוד על הקשר הפנימי בין מעשה נדב ואביהוא למעשה אהרן בעגל.
על הפסוק בהושע "וכסף הרביתי לה, וזהב עשו לבעל" מעירים רבותינו: "כך דרכם של ישראל: נתבעים לעגל ונותנים, נתבעים למשכן ונותנים!". האמנם לא נתקררה דעתם של רבותינו עד שהפליגו ככה בגנות העם הנבחר שאינו מבחין בין דבר והיפוכו, בין אלקי אמת לעבודה זרה?! – לא כי! לא לגנותם נאמר הדבר הזה אלא לשבחם או לכפרתם-תקנתם! לא באו רבותינו אלא לומר שבעומקו ובפנימיותו של עוון העגל מונחת ומתבטאת להיטותם למשכן!
לאחר ששמעו קול אלקים חיים מפורש יוצא בסיני מתוך האש ומתדבר בקולו של משה עד שפרחה נשמתן ושבה מחדש בטל של תחיה, חוויה חד פעמית "שלא מן העולם הזה" (ככתוב בסדר ואתחנן "השמע עם קול אלקים … ויחי"), הרי הם ממתינים ארבעים יום בציפיה דרוכה שירד משה ובידו הלוחות ו"ייַשב" את החוויה המופלאה בתוכם בקביעות, כי מי שטעם טעם סיני, חייו אינם חיים בלעדיו, וכשבושש משה לבוא וסברו בו שמת (-אולי ניחא לו בחיים שמיימיים הקרובים לרוחו – ראה רש"י ריש פרשת האזינו – ו"נשאב" לשם ושכח את תכלית הכוונה להוריד השכינה לארץ, כי "עיקר שכינה בתחתונים" דווקא…), אמרו לנפשם: אם כן אפוא נכין אנו בעצמנו מכון להשראת שכינה בתוכנו! – וכך "ויצא העגל הזה". נמצא שהתנדבות לעגל וההתנדבות למשכן משרש אחד הם יוצאים ואין ביניהם אלא כמלא נימא!
ואהרן המנהיג היושב בתוך עמו – מעֵבר למה שאמרו חכמים שראה את חור זבוח לפניו וידע כי אם ייהרג בידי העם כהן ונביא לא תהא להם תקומה – בלי ספק נתגלגל המעשה להעשות בידיו משום שהוא הנבחר מכל העם לשרת במקדש ולהיטותו לכך עצומה יותר מזו של כל העם, ולגביו ברור לכולנו שאין במעשהו שמץ של כוונת עבודה זרה אלא ביטוי של להיטות לעבודת שמים, ובכך גופא יורד הוא אל העם ו"נכנס" ונמסר לתוכם ומעלה ומברר ומפרש את פנימיות כוונתם לזכות ולקדושה כנ"ל.
אכן גם כשהכוונה הפנימית טהורה היא ונקיה ביסודה, צריכה היא לבירור ואיזון בין אהבה ליראה, היראה תפקידה לשַמר ולאזן את האהבה שלא תגזים ולא תשרוף ותישרף אלא תתקיים כאש תמיד שתוקד על המזבח ולא תכבה. אהבה לוהטת (ולוחצת) מדאי חשודה שיש בה שמץ של תחושת ישות, וההתבוססות בעצם החווייה היא בעצם אהבת עצמך; אין קיום-אמת לאהבה בלא האיזון של היראה והמתינות, כפי שאברהם מתברר על מדתו, מדת האהבה, בעת גילוי יראתו בעקידת יצחק – "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה"!
נדב ואביהוא, כפי ששמם מעיד עליהם, מייצגים את תוקף האהבה הבלתי מרוסנת שבאהרן, את הנדיבות (כאברהם שנקרא נדיב) ללא גבולות ואת האביה, היינו הרצון העז לי-ה, את ה"רצוא" ללא ה"שוב" (-גם במשמע של יישוב וקיום כנ"ל). כבר בסיני נאמר בהם "ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו", משמע גילוי שכינה בשמחה יתירה ללא מורא וללא פרישה וזהירות, וכאן – שתויי יין או פרועי ראש או מחוסרי בגדים נכנסו ברוב חשק והתלהבות, כתוקף החשק של נערים "שלא נשאו נשים" ו"שלא היו להם בנים", והורו הלכה בפני רבם ולא המתינו לאתערותא דלעילא, לאש שתרד מן השמים, לפיכך נחשבת הקטרת שבידיהם לקטורת זרה והאש לאש זרה, שעם כל – ובגלל – תוקף כוונתם העצום לקדושה נכנס בעבודתם צד זרות, וניתקה הנשמה מן הגוף ועלתה ונשרפה ללא שוב (אשר אולי היה זה באמת רצונם הפנימי!).
צד זה שבאהרן עלה אם כן ונשרף עכשו, אך יש בו עצמו גם את הצד ההפכי, צד היראה והזהירות, המתבטא בשני בניו הנותרים אלעזר ואיתמר, משמע אלקי אבי בעזרי ואני לכשלעצמי מה אני, ולפיכך איני עושה אלא את הנאמר לי מפי ה' ביד משה! בדמימתו וקבלת דין שמים נתברר אהרן על מדתו וסר עוונו והוכשר לעבודה שלימה – "למה אתה בוש – לכך נבחרת!" – הבושה (הקרויה "יראה עילאה") שעל פניך היא זו המזכה אותך בכתר כהונה לך ולזרעך אחריך!
[תפילתו של משה בארבעים יום האמצעיים (שהן "בכעס" כלשון רבותינו) על העם ועל אהרן שהתאנף ה' בו להשמידו בכילוי בנים, ש"עשתה מחצה" לקיים את אלעזר ואיתמר כנ"ל, ניתן לחלקה גם בזמן, ולייחס את תוקף הכעס לעשרים יום הראשונים, ימי בין המצרים המסתיימים בתשעה באב, יום החורבן ו"שבירת הכלים" (הנגרמת כידוע מתוך ריבוי האור שאין הכלים יכולים לשאת אותו, כמתח חשמלי גבוה השורף את החוטים, והוא שאירע לנדב ואביהוא), ומשם ואילך הולך ומתפוגג הכעס (וכך שרדו ו"שוקמו" אלעזר ואיתמר), עד לראש חדש אלול חדש הרחמים בו מתחילים ארבעים יום אחרונים שכולם ברצון כדברי רבותינו.
ויושם לב גם לכך שירבעם בן נבט שמתוך תוקף להיטותו למלכות עשה שני עגלי זהב, וקבע חג בחדש השמיני ועלה על המזבח להקטיר ככהן גדול, קרא שמות בניו נדב ואביה, כשמות בני אהרן! אך לא נמצא בו צד התיקון והיישוב כבאהרן, לפיכך נכתם עוונו ונכרת הוא וביתו. ואולם אביה בנו נמצא בו דבר טוב וזכה לבוא אלי קבר, כדבר ה' ביד אחיה השילוני, וניתן אם כן להבחין גם בבני אהרן בין נדב הבכור שכולו נדיבות אנושית מופלגת (שמקבילה אולי להליכתו של אברהם הנדיב מאור כשדים לחרן בטרם נאמר לו מפי הדיבור "לך לך"), לבין אביהוא ששם י-ה (=חכמה ובינה כנודע) חתום בשמו ומורה על מודעות אלקית באבייתו-נדבתו (וכך נוגע הוא, לפי הנ"ל, ביום תשעה באב עצמו, שיא הכעס אך גם תחילת התפוגגותו, שבו נולד משיח ונחשב במקצת יום טוב מכח העתיד לבוא).
ומכלל הדברים זכינו אם כן להוי"ה שלימה, תהליך של ארבעה שלבים מנדיבות טהורה "עצמית" ועיוורת לגמרי, ועד לעשיה עפ"י הנאמר והנכתב (ויש לכוונם – ולא כאן המקום – כנגד ד' אותיות השם הגדול מלמעלה למטה או מלמטה למעלה). ואולי גם זאת יש לשמוע, מאחר שאלעזר השלישי הוא הקם תחת אביו בכהונה גדולה לו ולזרעו אחריו כמובטח לפינחס ומתממש בצדוק הכהן, שהדרגה השלישית (המקבילה בארבעים היום לעשרת הימים שט"ו באב במרכזם, יום המיועד לבנין המקדש העתיד כעולה מן המשנה בסוף תענית ואכמ"ל), היינו עבודה מתוך מודעות שאלמלא הקב"ה עזר לי הריני כלי מלא בושה וכלימה, עדיפה על עבודה מדוייקת "על פי הספר" הכתוב והנאמר. ואולי רמז יש לכך בפרשה במה שהודה משה למה שעשה אהרן מלבו שלא כציווי – יכפר ה' הטוב אם דברנו שלא כדת].
מעשה נדב ואביהוא המקביל לפי האמור למעשה אהרן בעגל, אשר הוא "החטא הקדמון" הישראלי, מברר אם כן ממנו ובו שכל חטאי ישראל (הנמשכים ונובעים ממעשה העגל כפי שכל חטאת האדם נמשכים מחטא אדם הראשון) אינם בעצם, ובשרשם אין בהם כוונה של פירוד וקיצוץ בנטיעות, אלא הריהם כ"אכילת פגה" מתוך תשוקה נמהרת לקדושה לשכינה לגאולה, כעין דחיקת הקץ בטרם זמנו (מתוך חשש להרחקת הקץ והחמצתו, אשר גם זאת מכלל השבועות שהושבענו ליזהר מהן!), וכך אמרו חכמים לגבי חטאו של דוד מלכא משיחא (שהקבילו חכמים את חטאו לחטא העגל, ששניהם לא באו אלא להורות דרך תשובה ליחיד ולציבור): "ראויה היתה בת שבע לדוד מששת ימי בראשית (וכך איתא בספרים שאירע הדבר בכ"ה באלול!), אלא שאכלה פגה", ועובדה היא שאכן הקים דוד עולה של תשובה-מאהבה המהפכת זדונות לזכיות, ומאותה אשה עתיד לצאת משיח במהרה בימינו, ובימיו יבוקש גם עוון ישראל ואיננו, וחטאות יהודה לא תימצאנה כי יתבררו כולם לזכות לפי עומק הכוונה [ומשם יחל גם תיקון האנושות כולה מחטא אדם הראשון, אשר, ככתוב בספרים, גם בו יש מימד של אכילת פגה, כי נועד עץ הדעת טוב ורע להאכל בכניסת השבת. ואכמ"ל יותר].
ומותר לשער כי ככל שחולפות השנים וקריבה עת הגאולה, באיזון (או במטוטלת) שבין החשש מדחיקת הקץ והחשש מהרחקתו, בין תוקף האהבה לשלימות היראה, הולכת ונוטה הכף לצד האהבה הדוחקת את (הבשר) הקץ, וכך איתא (ומורגל בפי הרבי מלובביץ') שהגאולה תבוא באופן של "אורות דתוהו בכלים דתיקון", היינו שגם פעולות אהבה תקיפות, ספונטאניות ובלתי מבוקרות, יימצאו להן כלים (רחבים וגמישים מכח עבודת כל דורות הגלות הארוכה) להכילן וליישבן במציאות, והאש היורדת מן השמים תיפגש ותזדווג עם האש העולה מן ההדיוט ויהיו לאחדים, כאיש ואשה שזכו, ששם י-ה ביניהם ואין האש שבהם אוכלתן אלא עושה פירות לברכה בקרב הארץ.
עגל החטאת של אהרן נשרף בהוראת שעה מחוץ למחנה ככתוב, אף על פי שאין דמו נכנס אל הקדש כפרים הנשרפים, וכפי שאמרו חכמים: לא מצינו חטאת חיצונה נאכלת אלא זו. ויש לבאר קצת, כי אמנם ביום הכפורים (המכפר גם הוא על מעשה העגל כנ"ל) דם החטאת נכנס פנימה – מה שמורה על כפרה בשרש, כפרה פנימית, אך אין הבשר נאכל, כי עדיין לא נגלית הכפרה בפועל ואין העוון "נאכל" ונהפך לזכות, אך כאן בשמיני למילואים אמורה השכינה להגלות בפועל לעיני כל בירידת הכבוד באש, והכפרה אינה רק פנימית אלא גם חיצונית וגלויה, וראויה גם להאכל, ואכן שעיר החטאת של העם נאכל לדעה המרכזית בדברי חכמינו בתורת כהנים ובגמרא, אך כל זאת משום שאהרן "לוקח על עצמו" את עוון העם בעגל, ומוסר נפשו-התלהבותו ונפש בניו שנשרפו באש. לדידו אם כן אין כאן רק כפרה אלא גם פורענות, ועל כן אין חטאתו נאכלת, אך מכוח מסירותו זוכה העם לכפרה גלויה המתבטאת באכילת בשר השעיר (וכשעיר נשיא-מלך השקול ככל העם). [ומעין דוגמא לכך יש גם בכפרת יוהכ"פ, שלאחר הכפרה הפנימית בפרו של אהרן ובשעיר הנעשים בפנים המכפרים על העוון הפנימי, על טומאת מקדש וקדשיו, באה כפרה לכל עוונות בית ישראל בגילוי – בהלבנת לשון של זהורית (ואולם, כדלהלן, גם גילוי זה איננו יציב לדורות, וברבות הימים פסק מלהלבין)].
ואולם היה זה גילוי חד פעמי, וגם אם ניכרת ממשותה של האש היורדת מן השמים בתוך אש התמיד שלמזבח, כפי שאפשר להבין מדברי רבותינו, הרי פסקה משחרב משכן שילה, וגם כששבה וירדה במקדש שלמה, הרי בטלה בחורבנו ושוב לא חזרה בבית שני. משום כך נשרף שעיר של ראש חדש שהוא "קדשי דורות" מפני אנינותו של אהרן, כי לא לגביו נאמרה הוראת השעה להאכל באנינות אלא לשעיר העם שהוא קדשי שעה. וניתן לפרש בפנימיות כנ"ל: אכן היום ה' נראה אליכם ומכח אהרן השעיר מכפר עליכם גם בנגלה, אך מאחר שנותר צער בלב אהרן וצריך הוא למשך זמן להפיג צערו כטבע המציאות-הנוקבא, אין כאן תיקון שלם לדורות ועדיין פקודת מעשה העגל הולכת ונפקדת אט אט במשך הדורות; עדיין אין אור הלבנה – שישראל מונים לה – כאור החמה, והיא מתמעטת ומתחסרת לחדשיה, והקב"ה אומר: הביאו כפרה עלי (שכן כתוב בשעיר ראש חדש "לחטאת לה'") שמיעטתי את הירח, ו"מצב המציאות" הארצית בכלל ומצב ישראל בפרט אינו יציב.
אכן כך הדבר מצד אהרן שהוא "שושבינא דמטרוניתא" ומייצג את הכלה המקבלת, את כנסת ישראל, אולם משה "שושבינא דמלכא" – מייצג את החתן, את המהות הקבועה, הבלתי משתנה, ולדידו אין הבדל בין קדשי שעה וקדשי דורות, כי כל התיקון יכול להעשות בשעתא חדא ברגע חדא, וכאשר הגיד לנו רבינו האריז"ל שאילו היה נאכל שעיר ראש חדש היתה מתמלאת מיד פגימת הלבנה ואין כאן קדשי דורות.
[אכן לפי פשוטו של מקרא השעיר הנשרף הוא שעיר העם, שרק הוא המוזכר בפרשה (ובעל כרחנו צריך לומר כן אליבא דר' עקיבא הסובר ששמיני למילואים הוא ח' ניסן שאין בו שעיר ראש חדש – ראה בפירוש הרד"צ הופמן), ואין בו ציווי מפורש אם להאכל אם להשרף. וסבר משה שדינו להאכל ולכפר על עוון העדה בגילוי (לאחר שלקח אהרן על עצמו את חטא העם כנ"ל), ואולם בני אהרן סברו שראוי לעם הבוכה את השרפה אשר שרף ה', להזדהות עם אהרן באבלו ולקחת על עצמו את העוון, שהרי באמת הם שגרמו לאהרן ולא יהא העיקר נקל מן הטפל, וממילא לראות את השעיר, הגם שנעשה בחוץ, כשעיר עבודה זרה של ציבור שנכנס דמו פנימה ודינו לישרף (ונמצאו בני אהרן, שעליהם קצף משה, ממצעים בין אהרן לעם ומשווים את המדות להיות שתי החטאות שוות וממוצעות – נעשות בחוץ משום שמחת הכפרה הגלויה בהשראת השכינה, ואינן נאכלות משום הצער הנלווה). לדרך זו נוכל אף לומר ששעיר ראש חדש (במדה שהיה זה ראש חדש) כן נאכל בהוראת שעה כמו גם שעיר נחשון, כי מבין שתי החטאות המיוחדות, של אהרן ושל העם גם יחד, נשלמה הכפרה לגמרי ומעתה בטל צער האנינות והרי שעיר החדש של היום כשעיר שאר ראשי חדשים ושעיר נחשון כשעיר שאר הנשיאים שאין בהם אנינות, וכאילו מתחילים להרגיש כבר מהיום את משך הזמן המרפא ומשכיח כל צער – ופטטיא דאורייתא טבין].