ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו. וכי כך הוא החשבון , והלא לא היה צריך לומר אלא 'מאה מכם שני אלפים ירדופו (- יחס של אחד לעשרים כמו בחמשה-מאה)?!' אלא אינו דומה מועטין העושים את התורה למרובין העושים את התורה (רש"י מתורת כהנים, וראה גם ראב"ע וחזקוני ומהר"ם).
והנה אם היינו שואלים את עצמנו מהו השלב הבא, כלומר רבבה מכם כמה ירדופו?. לכאורה אין דרך להשיב על כך, כי כידוע, רק מסדרה של שלושה אברים ניתן להסיק את השלישי על-פי בחינת היחס שבין שני ההפרשים, אך לא מסדרה בת שני אברים שאין ביניהם אלא הפרש אחד.
ואף על פי כן נראה שיש לשער את ההמשך, גם בלא הוכחה גמורה. זאת משום ששיעור הגידול בכח המרובים שבשלב השני למול כח המועטים שבראשון, הוא פי חמישה. כי בראשון רודף כל אחד מן החמישה, עשרים, ובשני רודף כל אחד מן המאה מאה, ומאחר שהמספר חמשה נמצא בכתוב והוא רודף מאה, נכון ונאה לשער שגם בקצב הגידול המספר 'הנרדף', שיבוא אחרי הגידול-פי-חמשה, יהא גידול-פי-מאה, הווי אומר: רבבה מכם – ירדוף כל אחד מהם רבבה (- מאה-מאות, בעוד שבשלב השני רדף כל-אחד מאה)!
[או בסגנון אחר: "חמשה-מאה" הרי אחד לעשרים, "ומאה מכם", היינו 5X20, "רבבה ירדופו", היינו 5X20X100, שהם מאה בריבוע, ונמצא כל אחד רודף מאה כמספר חבריו שכוחם נכנס וכלול בו, ואם נמשיך "ורבבה מכם", מאה בריבוע –"רבוא רבבות ירדופו" – רבבה בריבוע, וכל אחד מניס רבבה כי כל כח רבבת חבריו כלול בו].
מה שיפה כאן הוא שהאלמנטים של השלב הבא מובְנים בתוך הכתוב באופן שאין צריך לפרשו (כי אז נגיע למספרים אסטרונומיים – עשרה מליארדי נרדפים), אך עלה בידינו שאחד-מתוך-רבבה עושי מצוה בכוחו להניס רבבה. ואל תתמה על החֵפץ, שהרי מצינו (בשירת האזינו) "שנים יניסו רבבה" במידת פורענות, ובודאי ראוי למדה טובה שיוכפל כוחה.
* * *
ואגב, מצינו כעניין זה במסכת ברכות פרק שביעי לעניין ברכת הזימון: ר' יוסי הגלילי אומר: לפי רוב הקהל הן מברכין… בעשרה אומר נברך לאלקינו… במאה אומר לה' אלקינו… באלף אומר לה' אלקינו אלקי ישראל… בריבוא אומר לה' אלקינו אלקי ישראל אלקי הצבאות יושב הכרובים… והנה אם נספור את מספר המלים בהן מכונה ה' המתברך בארבע המדרגות הללו, נמצא שהן עולות פי-שתים בכל שלב – 1-2-4-8, אשר בלשון מתמטית הן 2 בחזקת 0 (=1); 2 בחזקת 1 (=2); 2 בחזקת 2 (=4), ו-2 בחזקת 3 (=8). נוכל ללמוד מן הדוגמא הזאת שני דברים: האחד שאכן מגיעים בדרגה הגבוהה לרבבה העושים את המצוה, ושנית שישנו ממד של ריבוע בגידול.
בענייננו, נראה שאם באנו 'להשלים' גם את המדרגה התחתונה, תהא צורתה המשוערת: "ורדף מכם אחד ארבעה", ארבעה (לארבע רוחות העולם), ולא חמישה, כדי שיהא קצב הגידול בשלב הבא פי חמישה, היינו אחד לעשרים, אשר הוא גם קצב הגידול בשלב הבא, אחד למאה (ומשום כך לא דיבר הכתוב על השלב הזה הראשון, כי אינו נקרא יפה כמו "חמשה מאה ומאה רבבה" שנעשה מספר הרודפים כנרדפים בשלב הקודם (ובפנימיות: כמו-בלעו הרודפים את הנרדפים והכניסו את כוחם ומספרם לקדושה).
יצילנו ה' משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות, אמן.
הברכה המתברכת (על יסוד דברי מו"ר הרי"צ גינזבורג שליט"א).
מנין הקללות שבפרשה ספור וידוע: ארבעים ותשעה, שבע פעמים שבע על חטאתיכם. המספר הזה מתייחס למספר הקללות שבמשנה תורה, בברית שבערבות מואב הכתובה בסדר כי תבוא, שהן צ"ח, פעמיים מ"ט כמידת תורה שבעל פה הקרויה "כפלים לתושיה", כי יש בה צירוף הנברא עם הבורא, האנושי עם האלוקי, וכן "קללות שבמשנה תורה משה מפי עצמו אמרן" כלשון חז"ל, היינו בלשון מדבר-בעדו, כאשר שכינה מדברת מתוך גרונו, ולכן ניתן לראות את ספר משנה תורה כ'תורה שבעל-פה שבתורה-שבכתב'.
שבע פעמים שבע הם כדמיון שבעת ענפי האילן המתפצלים כל אחד לשבעה, בעוד שהחמשים הוא הכולל, הגזע או הגרעין, השורש הנעלם (כעניין יום טוב ראשון של פסח ויום טוב של שבועות לגבי מ"ט ימי הספירה), ולפי דרכנו שמענו שהקללה אינה מגעת עד הגרעין [אם כי תמיד ישנו חשש פן-תגיע, אשר על כך נאמר בכי-תבוא "גם כל חלי (בגימטריא צ"ח) וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזה יעלם ה' עליך" כלומר גם שני הכוללים שאינם כתובים – כי אין הקללה יכולה להגיע שמה כנ"ל, יבואו עליך בדרך העלם – פחד וחשש. וכיוצא בזה בפרשתנו על הכתוב "ואבדתם בגוים ואכלה אתכם ארץ אויביכם" אמר רב: מסתפינא מהאי קרא (- ירא אני מזה הפסוק), ואם כי 'הרגיעו אותו' ואמרו: שמא כאבדה המתבקשת וכאכילת קישואין ודלועין (החוזרים וצומחים), מכל מקום הפחד קיים…], מה שאין כן הברכות הן מאה, כפי שתיקן לנו דוד המלך "הגבר הוקם על" (=100) לאומרן בכל יום כדי לבטל הנגף, כי מגיעות עד השורש(ים).
מכל מקום לא מסרו לנו רבותינו את מנין הברכות. עינינו הרואות שהן קצרות בהרבה מן הקללות, וזאת כפי הנראה משום שהקללה אינה פרה ורבה ואין בה אלא מה שכתוב בה, אבל הברכה, כבריכה (מעיין בלשון המקורות), נובעת ומתברכת מתוכה, וכן "אוכל קמעא ומתברך במעיו", ברכת האיכות המעולה מברכת הכמות (וראו בפרשת בהר).
ואף על פי כן, אם נתבונן בברכות הפרשה נוכל להבחין בהן חלוקה לשלש. וזאת לפי שלש פעמים "ונתתי" הכתובות בה, בראשונה "ונתתי גשמיכם בעתם ונתנה הארץ יבולה וגו' עד ואכלתם לחמכם לשובע" וגו' – הרי "מזוני" – פרנסה; בשנייה "ונתתי שלום בארץ… ורדפתם את אויביכם (- הרי ש'שלום עושים עם יהודים' כדי להילחם עם אויבים, לאפוקי מדעת שוטים הסבורים ש'שלום עושים עם אויבים')… והפריתי אתכם והרביתי אתכם" וגו' (אשר זה תכלית השלום, וגם שלום-בית במשמע) – הרי "בני"; ובשלישית "ונתתי משכני בתוככם… והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים" וגו' – הרי "חיי" (- "כי הוא חייך ואורך ימיך").
והנה אם ניקח את ראשי התבות של פתיחת שלושת החלקים הללו, גשמיכם שלום משכני, הרי לנו גשם, המלה הפותחת את כל הברכות! נמצא שכל הברכות כלולות וכנוסות בראשיתן, בגרעינם המצמיח (על דרך הכתוב בספר יצירה "מים מצמיחים כל מיני תענוג"), והיא היא ברכתן ומעלתן כנ"ל.
ועכשו – כמה עולה במספר גשם? – 343 – 7X7X7! הרי שמלה אחת של ברכה טעונה פי-שבע מסך כל הקללות!
[וכך עולה בר מצוה, אשר אליו בפרט מופנית אמירת הפרשה].