"עצרת פעמים חמשה (בסיון), פעמים ששה, ופעמים שבעה" (תוספתא ערכין א,ד). כלומר, החג תלוי רק ביום החמשים לספירה ככתוב, ולכן כשהיו מקדשים חדשים על פי הראיה יכול הוא לחול בחמשה בסיון, כאשר גם אייר מלא, וגם בשבעה בו, כאשר ניסן ואייר שניהם חסרים. אמנם גם היום שהלוח קבוע ולעולם ניסן מלא ואייר חסר ועצרת בששי בסיון, מקום יש לדבר בהקשר למתן תורה גם על שביעי בסיון, שהרי קיימא לן כר' יוסי האומר בשבעה בחדש ניתנה תורה לישראל, כי הוסיף משה מדעתו יום אחד על ימי הפרישה, ו"הסכים הקב"ה עמו, שהרי לא שרתה שכינה עד בוקר השבת" (שחל באותה שנה בז' סיון), וכפי העולה מסוגיית הגמרא בשבת (פז,ב-פט,א). [וראה בתוספתא דערכין שם שאם חל עצרת בז' סיון סימן יפה לעולם (אולי משום שבו ניתנה תורה, או משום שנתמלא הירח יותר), והיפך הברכה אם חל בה' בו]. לכך ניתן להוסיף גם את העובדה שכאשר חל עצרת בשבת, היו כל קרבנות הראיה והחגיגה שאינם דוחים את השבת, קרבים למחרתו (לא רק מדין תשלומין הנוהגים כל ששה שלאחר החג), וקורין אותו "יום טְבוֹחַ".
כפל-הפנים הזה שישנו בחג השבועות בא לביטוי גם בשתי הלחם הבאים בו "מנחה חדשה" (הראשונה במקדש מן התבואה החדשה), ועמהם שני כבשי שלמים ככתוב. גם עשרת הדיברות נתונים בשני לוחות אבנים, ואף הם נכתבו פעמיים – על הלוחות הראשונים "מעשה אלקים" ועל הלוחות השניים שפסל משה – וגם בתורה הם מופיעות פעמיים – בשעת נתינתם בקולות וברקים בסדר יתרו, ובחזרתם מפי משה במשנה תורה לדור באי הארץ.
הרמז העיקרי שבכל הכפולות הללו הוא: "להודיע שהן שתי תורות, תורה שבכתב ותורה שבעל פה" (ראה שבת לא,א; תנחומא עקב י; תורת כהנים בחוקתי כו; ספרי ברכה שנא, ועוד), ושתיהן יחד נתונות מסיני, שהרי משה הוא גם התלמיד הראשון, המקבל תורה "מפה לפה" בארבעים יום שעשה בהר, שהחלו ביום מתן תורה עצמו. הלוחות השניות שפסל משה, ו"ניתנו בחשאי" ללא קולות וברקים, שייכות כמובן לבחינת תורה שבעל-פה, בה החכם האנושי מכין בעצמו את הכלים ומחדד ביגיעתו את כוח השגתו, וכן הלוחות שנשנו במשנה תורה ש"משה מפי עצמו אמרן" בלשון מדבר בעדו, הם, יחסית לראשונים, תורה שבעל פה.
* * *
לכאורה התורה שבכתב קודמת לתורה שבעל פה אשר היא פירושה, ואולם כאן ברצוננו להראות מכמה פנים דווקא את ההיפך – את בחינת התורה שבעל פה שקדמה לתורה שבכתב.
א – תורת האבות (החל מאברהם ש"נעשו כליותיו כשני רבנים והיו מלמדות אותו תורה") שקדמה לתורת סיני היא יחסית תורה שבעל-פה; –
ב – עבודת אבותינו במצרים בחומר ובלבנים, נדרשת בזוהר כלפי הכשרתם לעבודת תורה שבעל-פה העתידית: "בעבודה קשה –זו קושיה;בחומר – זה קל וחומר; ובלבנים – בליבון הלכות; ובכל עבודה בשדה – זו ברייתא".
ג – תורת מרה אשר "שם שם לו חוק ומשפט", גם היא יחסית תורה שבעל פה, על גבי המים ("מיין נוקבין") העולים מלמטה למעלה כמידת תורה שבעל-פה, ונמתקים בפיות החכמים על ידי עמל מפרך וממרר. מי מרה הם ראשית הופעתה של באר מרים הקרויה על שם המרירות (ונזכרת לעיל בסמוך), ואם כן התורה היא "תורת אמך" – כינוי מובהק לתורה שבעל-פה. בכך מוסבר מה שדווקא בנוסח הדיברות שבמשנה תורה, שיחסית הם בחינת תורה שבעל פה כנ"ל, כתוב פעמיים "כאשר צוך ה' אלקיך" בהתייחסות לתורה שצווינו בה במרה, כפי שפירשו חכמים.
ד – משה הוסיף יום אחד מדעתו – את השישי בסיון הוסיף לפרישה, היינו להכנה שמצד המקבלים, מצד כנסת ישראל, ה'נוקבא', ובכך גופא מתבטא כי התורה נתונה לנו 'אליבא דידן' – בהתחשב במצבנו הנתון ובדעתנו, כאופייני לתורה שבעל פה. [ועצם הצורך בפרישת יום נוסף, הוא לטובת הנשים, כמבואר בסוגיא בשבת (פו,ב), שאילו האיש דיו בפרישת יום אחד].
ו – התורה שנתקיימה בידינו היא תורת לוחות שניות שניתנו בחשאי (כמידת תושבע"פ כנ"ל), לעומת הראשונות שנשברו, וכן נוסח הדיברות שבמשנה תורה שכתוב בו "טוב" ("למען ייטב לך"), קשור לעץ הדעת טוב ורע (כמידת תורה שבעל פה שיש בה כשר פסול אסור מותר וכו') לעומת הנוסח הראשון שאין בו טוב (אלא חיים – "למען יאריכון ימיך", בחינת עץ החיים), הנוסח הראשון נשבר או נגנז כעץ החיים, והאחרון, היחסי, מקוים בנו ("טוב" משמע גם חזק, כמו "אומר לדבק טוב הוא"). העובדה שאנו חוגגים לעולם בשישי בסיון, לפני ז' סיון יום מתן תורה המקורי, רומזת על קדימת בחינת תורה שבעל פה מצד שהיא "טובה" ומקוימת, לבחינת תורה שבכתב, החיות שעלולה לשבירה.
* * *
"לדברי הכל בשבת ניתנה תורה" (ולא נחלקו ר' יוסי וחכמים אלא אם חלה השבת בששי בסיון או בשביעי בו), שהרי כתוב "זכור את יום השבת לקדשו", ואין אומרים זכור (מכאן ואילך) אלא בעיצומו של יום, וכפי שנאמר עם יציאת מצרים "זכור את היום הזה אשר בו יצאתם ממצרים" (על פי שבת פו,ב). ואף גם זאת: בימי ספירת העומר נשלמה בישראל קומת השבת (כפי שהראינו במקום אחר שרוב האירועים שאירעו אז, בשבת היו), כדי שיוכלו לשמוע את ה'תדר' השַבָּתִּי בו ניתנה תורה, אשר לא נשמע לאומות העולם שלא היו שַבָּתּיים. [ועוד: מתן תורה הוא השלב הרביעי ביציאת מצרים, השלב של "ולקחתי" המכוון לסיני כדברי המפרשים, ואם כן "אנכי אשר הוצאתיך מארץ מצרים" פירושו ברגע זה ממש! ומכאן נוסח השבת שבדברות שניות "וזכרת כי עבד היית… ויפדך"].
ויש לשאול אם כן, שאלת תם: אילו לא הוסיף משה יום אחד מדעתו, הכיצד הייתה ניתנת התורה ביום ששי? כלום היו בה שינויי נוסח?!
נראה לומר שהייתה התורה ניתנת בסוף היום הששי, בבין השמשות של שבת! (וכך משתמע קצת מלשון חכמים (המובא בראשית הדברים) "שהסכים הקב"ה עם משה שהרי לא שרתה שכינה עד בקר השבת", משמע שאילו לא הסכים ה' עם משה, היתה השכינה שורה ב(כניסת)-ליל השבת!). אור-האש היה אז מאיר לגמרי את הלילה, הזכור והשמור היו מתאחדים, בחינת יום עם בחינת לילה, האורות והכלים, התורה שבכתב עם התורה שבעל-פה, בחינת זכר עם בחינת נוקבא, עץ החיים עם עץ הדעת, לוחות ראשונות לא היו משתברים וממילא גם תורה שבעל פה לא היתה משתכחת אלא כתובה על לוח הלב כפי שיהיה לעתיד, וקודשא בריך הוא ושכינתיה היה זיווגם תדיר.
"כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נאום ה': נתתי את תורתי בלבם ועל לבם אכתבנה, והייתי להם לאלקים והמה יהיו לי לעם. ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה'. כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, כי אסלח לעוונם ולחטאתם לא אזכור עוד. (ירמיה לא,לב-לג).