המספר 42 מופיע בפרשה פעמיים: מ"ב מסעות בני ישראל, וארבעים ושתיים ערי הלויים. נראה כי אין כאן אקראיות בעלמא, אלא ישנו קשר פנימי בין שני הנושאים: עם ישראל חותר והולך אחרי ה' במדבר ארבעים שנה, ומבקש להכיר וליישב בתוכו את העניין האלקי. יש להניח שבכל חניה "הושג משהו" (שרמוז כנראה בשם המקום ונדרש ליודעי-חן), עד שמגיע הזמן לעבור לשלב נוסף בידיעת ה', ונעלה הענן ונסעו אחריו למקום אחר, לתובנה נוספת. וכך הלאה והלאה, "עד בואם אל ארץ נושבת" – עד שנתיישב בלבם היטב, ובקביעות, העניין האלקי, והלכו איש לנחלתו שנחל על פי ה', נחלה שאין לה הפסק, ואינו צריך לנסוע עוד אלא ליישם בשטח ולהוציא לפועל את המתחייב מתורתו-השגתו. "לא ניתנה תורה אלא לאוכלי המן" הולכי המדבר, ואילו המצוות עיקרן בארץ ישראל, שבה מתקיימת "תכלית חכמה – תשובה ומעשים טובים" (ברכות יז,א).
ואולם הלויים שאין להם חלק ונחלה, 'מבקשים' הם בעצם, אין להם מנוחה לא במדבר ולא בארץ (על-דרך המאמר הידוע בסוף ברכות: "תלמידי חכמים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא (הקרוי "ארץ" במשנת כל ישראל יש להם חלק), שנאמר ילכו מחיל אל חיל"): הולכים הם הלוך-ונסוע גם בארץ ישראל, וארבעים ושתיים עריהם הם כ'תחנות מסע', מסע נמשך והולך שאין לו חקר, עומק לפנים מעומק וממד בתוך ממד בהשגת אור אין סוף [וכך נודע בחכמת האמת ש"שם בן מ"ב אותיות", העולה מראשי התבות של "אנא בכוח", עניינו מעבר בין עולם לעולם ובין ממד לממד, וגם כל מעשה בראשית, בריאת עולם התיקון מתוך התוהו, קשורה לשם הזה].
הפטרת מסעי שהיא מ"תלת דפורענותא", לכאורה איננה חייבת להיות מעניין הפרשה, אלא מעניין התקופה בה היא נקראת, תקופת "בין המצרים", ואף על פי כן נראה כי נוכל למצוא בה את העניין שדברנו בו:
שמעו דבר ה' בית יעקב וכל משפחות בית ישראל: כה אמר ה': מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי… ולא אמרו איה ה' המוליך אותנו במדבר, בארץ ערבה ושוחה, בארץ ציה וצלמות, בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם.
ניתן לשמוע מן הדברים כי מסע המדבר הוא מסע חיפוש – "איה ה'" – שהוליך אותנו במדבר צייה בדרך חדשה לגמרי אשר לא עבר בה איש לפנינו, בתוהו שלא ישב אדם בו מעולם, עד שמתוך החיפוש הממושך הגענו למה שהגענו – החיפוש נגמר בטוב – "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה" ונתיישב הדבר בלבכם, אך ברבות הימים נושנתם בארץ ונטמטם לבכם – ותבואו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה! – כמו חזרתם למדבר – לגלוּת הקרויה "מדבר העמים", ושוב אין דורש ואין מבקש את ה'!
לא זו בלבד, אלא גם הכהנים לא אמרו איה ה', ותופשי התורה לא ידעוני. גם הללו שהם "מבקשים בעצם", הכהנים הלויים וכל תופסי התורה שטבעם כטבע בני לוי, חדלו גם הם מלומר "איה ה'", "אין להם שום ציפיות ממנו", ואחרי לא יועיל הלכו – מחפשים להם תוחלת במקומות אחרים, וילכו אחרי ההבל ויהבלו.
לפנינו אם כן שתי מדרגות של חיפוש: של "כל משפחות בית ישראל", שיחסית-לגויים הם כולם מבקשי ה' ההולכים אחריו בארץ לא זרועה (כאמור בפסוק המקדים להפטרה), ושל הכהנים (הלויים) ותופסי התורה (ה'חרדים' במושגי ימינו), ה'מבקשים הנצחיים'. אלו גם אלו פסקו מלשאול ולדרוש ולבקש את ה', כיודעים-מראש את גבול הציפיות שניתן לצפות מאתו, ופונים לבקש להם "גאולה" ממקום אחר, "אותי עזבו מקור מים חיים לחצוב להם בארות, בארות נשברים אשר לא יכילו המים".
והנה איה הוי"ה, עולה בדיוק מ"ב! שלבי החיפוש אחר ה' הם ארבעים ושתיים, כמספר המסעות, וכמספר ערי הלויים, 'תחנות המסע' שלהם.
[ועוד מצינו את המספר הזה בפרשת בלק, וכמאמר רבותינו: "בשכר ארבעים ושתיים קרבנות שהקריב בלק (על פי בלעם, בשלושה מקומות שבכל אחד מהם בנה שבעה מזבחות ועל כל אחד הקריב פר ואיל), זכה ויצאה ממנו רות". גם כאן יש ניסיון של בלעם לעלות מעולמו, עולם הקליפות, אל עולם העשייה, המדרגה התחתונה ("קצה העם") שבישראל על מנת להזדווג להם ולקללם, בארבעים ושניים שלבי-מסע, ולא הועילו מעשיו לבלק, כי הפכה קללת בלעם לברכה, אבל פרידה אחת טובה עלתה מכוח מאמציו של בלק מעמקי הקליפות ודבקה בישראל, וממנה מלכות בית דוד (כסיום דברי בלעם "דרך כוכב מיעקב).
לפי דרכנו שמענו, שבניגוד למה שאולי מקובל לחשוב, שאלת "איה ה'" אינה שלילית-ביסודה, ואין לרחקה ולחרוד ממנה, אלה להיפך: היא המבוקשת בפי הנביא, ובה תלויה הישועה, כאשר היא נשאלת בכאב (שלא כאותם האומרים בדרך שאלה-ריטורית "איפה היה ה' בשואה"?!) ובציפיה עמוקה לזה שבוודאי רואה-כל ויודע-כל, ומשום מה אינו מתגלה לי ומאיר לי ומנחה אותי מה לעשות וכיצד לפעול ולאן ללכת, עם תמיהה עצומה "עד מתי קץ הפלאות".
ומצינו בגדעון בן יואש החובט חטים בגת להניס מפני מדין, שנראה אליו מלאך ה' ואומר לו: "ה' עמך גבור החיל"! ועונה לו גדעון (שופטים –ו,יג ואילך, כלאחר יאוש): בי אדני! ויש ה' עמנו? ולמה מצאתנו כל זאת ואיה כל נפלאותיו אשר ספרו לנו אבותינו לאמר הלא ממצרים העלנו, ועתה נטשנו ויתננו בכף מדין! ומשיב המלאך: לך בכוחך זה והושעת את ישראל, הלא שלחתיך! ומוסבר בספרי חסידות: בכוחך זה – בכח שאלתך הנוקבת והכואבת "איה ה' ואנה נעלמו כל נפלאותיו", מיניה וביה "נברא מלאך", והנה-נתון-בך הכח לפעול והתושיה הנדרשת!