הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך – ואם כן מהו זה שאומר המלך בסוף מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן? ולומר שהחליף רצונו אינו נראה, כי תגובתו נשמעת אותנטית לגמרי. גם ידוע שהמגילה כתובה על ספר דברי הימים למלכי מדי ופרס[1], וכפי שנשמע גם מסיום המגילה, ומסתמא 'לא היה עובר את הצנזורה' דבר כגון זה שיש בו פגיעה בכבודו של המלך. ועוד – ועיקר – הרי המלך הוא גם מלכו של עולם, וכתיב אני ה' לא שניתי?! וכבר נאמרו בזה דברים (עיין מלבי"ם ועוד), ואענה גם אני חלקי.
נראה כי המן 'נביא ההמון' שהתגדל לנהל בפועל את הממלכה כמשנה למלך, מציג את ענין היהודים כ'דרישה ציבורית' העולה מתוך העמים כולם, שמרגישים שהיהודים מפריעים למהלך החדש, ומתוך שונותם וייחודיותם אינם מסוגלים לערכי השוויון והפשטות ההומניסטית שמוביל המן בשם המלך, ומבקש תמורת מיטב כספו את חותם ואחריות המלך למבצע החיסול. אמנם המלך מצדו 'מחזיר את הכדור' להמן ואומר: הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך, כלומר המבצע על אחריותך שלך, אתה הכותב וחותם ושולח, גם אם קבלת רשות לכך מאת המלך. אם אכן כדבריך, מן הסתם כל המון העם יתקומם בצדק על היהודים שלא תקום בהם רוח (גם מתוך רגשי אשמה על חריגותם ואי-הזדהותם עם דתי המלך החדשים) להתגונן, ובוודאי לא להשיב מלחמה שערה על הקמים עליהם, אבל אם אינך צודק ואין אמת בדבריך, מסתמא יעמדו היהודים על נפשם כנגד מקצת הבאים לפגוע בהם ללא הצדקה, וייכשל המבצע. או שמא יצליח היפוכו, כי ייחשפו עושי-הצרות-על-חינם וישקלו למיטרפסם.
בדיוק בנקודה הזאת זייף המן ושלח בשם המלך כאילו היזמה שלו ומאתו, וממילא נשמע שהענין 'סגור' ובדוק וברור, והכול חייבים לממש אותו ואין רשות – וממילא לא סיכוי כלשהו – ליהודים לעמוד על נפשם. למעשה מתנהג המן כאילו קיבל ממנו המלך את עשרת אלפי ככרי הכסף ו'קנה' מאת המלך את היהודים, והריהו כמוציא לפועל ומממש את הזיכיון שלו כבא-כוח המלך. זהו שאומרת אסתר "נמכרנו אני ועמי". ועל כך חרה אפו של המלך, כי בפירוש לא הסכים למכירה הזו ולאחריות המלכותית המוחלטת, שאין להשיבה, הכרוכה בה.
המלך – וגם מלכו של עולם – עומד אפוא על רצונו והסכמתו הראשונית שאמנם ייעשה בירור-אמת בתנאים שוויוניים, ולעיני כל הגויים, בין היהודים לצורריהם העמלקים ו'כל דאלים גבר' בין בכוח טענותיו בין בכוחו הפיזי (שגם הוא כמובן תולדה ישירה של צדקו ואמתו), וכך יבורר אחת ולתמיד מהי 'צורת אדם' הנאותה, ומיהו הנושא ומוביל אותה.
ועדיף הבירור הזה על האופציה של השבת הספרים הראשונים כאילו לא היו – מה שגורם ל'מאזן אימה' מתמשך ול'מלחמה קרה' ביו שני החצים-ההפכים שאחריתה מי ישורנה (ובעצם היא משחקת לידיו של עמלק הנהנה וניזון מן הספק הנצחי, המרועע את הוודאות הקיומית שהיא היא הא-ל החי בקרב האדם, ובכך פותח פתח לכל מיני רע).
על העובדה שהמן הוא היוזם ובסופו של דבר הגורם את הבירור הזה, ניתן לומר "ברוך המן".[2]
הלהיטות של המן להקדים את העימות החזיתי בתנאים בלתי-שוויוניים, ואי יכולתו להתאפק (כפי שבהמשך, בעידוד אשתו ואוהביו חדל מלהתאפק והסכימה דעתו לבקש 'טובה אישית קטנה' מאת המלך לתלות את מרדכי – מה שכמובן החשיד והכשיל אותו אצל המלך והחל והחיש את מפלתו), מלבד שהיא מעידה על עצבנותו וחוסר נכונותו להתמודד בתנאים שווים, גם בפועל גורמת למפלתו, כי כשם שהספרים ששלח 'לא נתנו סיכוי' ליהודים כמבואר, כך הספרים האחרונים ששלח מרדכי, על אף שמצווים על עימות שוויוני בין הנצים, נותנים כמובן עדיפות ליהודים, הן משום שניכר בהם שינוי המגמה שחל בבית המלך, הן משום עצם החידוש שבדבר, וממילא הטריוּת הנותנת חיות והתלהבות ביהודים דווקא, והעיקר – משום שבתנאים שווים באמת, 'צוחק מי שצודק', אין לו לפחד כלל כי פחדו נופל על כל העמים הצופים ומנשאים ומעודדים אותו. ומכל מקום חשוב ומועיל השוויון, כי בגינו נחשפו כל הצוררים, כי כל עמלקי 'המכבד את עצמו' אינו יכול להשאר בבית כאשר הרשות נתונה לו לפרוע ביהודים, גם אם לא קמה בו רוח…
פורים שבסוף השנה המתחלת בניסן, ובסוף התנ"ך – שהוא התבנית והתכנית לכל ימי עולם, וממילא מקביל לקץ ההיסטוריה שבעיצומו כולנו נתונים כיום הזה – זהו בדיוק עניינו שאין לדחות עוד את העימות החזיתי הזה – ואין לפחד ממנו כלל, ומפורים ניקח גם כהיום הזה רשות וכוח מאת המלך-מלכו-של-עולם להחלץ בחדווה אל המאבק החזיתי באנטישמיות הגסה-הפלשתית והמעודנת (כאגג ההולך-מעדנות) האירופית[3] בתנאים שווים, היינו בלא מעצורים, בחיות והתלהבות ובחוצפה של קדושה המבטיחה את הניצחון השלם שאין אחריו כלום, כאשר אנו מזכירים-חושפים שמו מלמטה ו'קוראים לילד בשמו' בפה מלא, וממילא ה' גומר עלינו למחות שמו מלמעלה, עד שייתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם.
[דעת לנבון נקל שהוא-הוא היחס בין שני היצרים השקולים בלבו של אדם, אך היצר הרע 'אינו מתאפק' ו'מקדים טענתו' לפעול באדם בשעה שננער לצאת מרחם אמו – שעל כן קרוי הוא "מלך זקן" – אך בכך גופא נמצא שהוא גם "כסיל", כי הילד מסכן וחכם, היצר הטוב הניתן באדם במאוחר, בהיכנסו למצוות, לעולם הוא החידוש הטרי והצעיר, שעל-כן סופו לנצח בוודאי, ולאחר ש"יוסרו דמיו מפיו ושקוציו מבין שיניו" ויכּוּפַף יצר הרע של רציחה ועבודה זרה, "יוותר גם הוא לאלקינו" – יתמתק ויתהפך לקדושה יצר של תאווה, שבלעדיו לא תימצא חמדת התורה, כדברי הזוהר].
[1] כפי ששלחה אסתר לחכמים שנטו שלא לכתוב מגילתה לדורות שלא לעורר עלינו קנאת ושנאת הגוים.
[2] וכפי שמובטח לנו בעתיד בפי ר' יהושע בן חנניה שאם אין ישראל עושים תשובה – היינו שאינם יוזמים מצדם את הברור הזה ומושכים לאורך ימים את המצב התלוי ועומד – הקב"ה מעמיד עליהם (אולי באדר) מלך קשה כהמן ועושים תשובה – נחלצים סוף סוף לבירור חזיתי 'על כל הקופה' – ומיד נגאלים (בניסן).
[3] המקבילים, בהתאמה, לפורים דפרזים ודמוקפים, וליצר הרציחה והתאווה, ואכמ"ל.