פסח כידוע משמעו דילוג. "…זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" – כביכול באורח פלא דילג המשחית במרוצתו השועטת ועקף את בתינו למראה הדם אשר על פתחי הבתים [ובמישור אחר: ה' "דילג על ההרים" והקדים את הקץ כדי שלא נשתקע ונאבד במצרים]. אבל הרי ה', העובר במצרים בכבודו ובעצמו כמודגש בהגדה, הוא כל-יכול – לא כח עיוור הנזקק לסימנים שיעמדו בדרכו ו(אולי) יועילו לעצור את השטף; ה' ממית ומחיה, מוחץ ומרפא ונוגף וממלט בעת ובעונה אחת כרצונו וכמשפטו, ומה טעם לקרוא להצלה הזאת פסיחה?! עוד יותר מוזר, ונראה נסיבתי לגמרי, לקרוא את שם הקרבן שאנו מקריבים לדורות – ואת החג כולו – על שם אותה פסיחה של ה' במצרים שמשום מה היתה זקוקה לדם הקרבן המרוח על המשקוף והמזוזות.
ברור אפוא שהפסיחה והדילוג הם תמצית עניינו וסגולתו של החג הזה. הנכונות שלנו 'לקפוץ מעצמנו', להיוולד "גוי מקרב גוי" כעובר המגיח מן הרחם, למשוך ידינו מעבודה-זרה שעוּבּדה בנו שנים ארוכות, ולצאת מן המְצָרים הבלתי עבירים, מפסיביות גמורה לאקטיביות, היא העיקר, ובזכותה יכול גם המשחית – מדת דינו של ה' הפועלת לפי טבעה (בגי' א-להים, דיין-שופט) על פי מה שהעיניים רואות, לאור המעשים הנגלים ובלא לראות ללבב – 'לפספס' גם מבין הדומים במעשיהם ולא לפגוע בחלקם, אך ורק משום שהשכילו לנוע בקפיצה, לדלג 'באלכסון' כפִסֵח – ממש כמו זה שהילך ב'זיגזג' והציל עצמו ממטר יריות.
ודוק: לא מדובר בשינוי מעשים, שינוי תוכני הניכר לעין – מדובר ברמז דק של נכונות, של שונוּת וחריגה מן המהלך הרגיל והצפוי ממני לפי מצבי. אותה מדת דין שאין דרכה לראות ללבב, לפי אופיה הישיר (ואפשר לומר: ה'מרובע') גם אין דרכה להבחין בחריג שפועל בניגוד לטבעו, כי אינה יודעת 'לכלכל', להבין ולהסביר אותו [וכידוע ששרש הגבורות-הדינים בבינה] – וכך הוא מצליח 'להתפלח' מרשותה או מרִשתה ולעבור לרשות החסד והרחמים הרואים ללבב, הפועלים גם לפנים (או מחוץ) לשורת הדין, והנותנים זמן, ארך אפים והזדמנות לתיקון עתידי.
מתברר אם כן שהפסיחה הצליעה של הפִסֵח אינה רק מום וחסרון, אלא יש בה גם צד של מעֲלה. כשם שהעיוור מכונה "סגי נהור" (לא רק ב'לשון סגי נהור' אלא גם ובעיקר) על שם הראייה הפנימית שמפותחת אצלו יותר מאשר אצל הרואים לעיניים, כך הפיסח יוכל לעתים לדלג כאייל ולהינצל כצבי דווקא 'בעזרת' דילוגו, וכך נפרש "אז ידלג כאייל (דווקא ה)פסח [ותרון לשון אלם (דווקא)" – רמז למשה הגואל, שדווקא משום שכבד-פה הוא ביחס למציאות הנתונה, נפתח פיו (פה-סח) בעצמה-אלקית לדיבורים של גאולה ותורה ושירה].
גם ה'פסיחה על שני הסעיפים' שבתוכחת אליהו הנביא לישראל בהר הכרמל, יחד עם ההקשר השלילי, רומזת גם לסיכוי לתשובה "בשעתא חדא ברגעא חדא", כפי שאמנם אירע שם בעקבות ירידת האש, שנפלו כולם על פניהם ואמרו ה' הוא האלקים ה' הוא האלקים! – מה שמלמד שלא נאטם לבם כלפי 'האופציה האלקית' (ואשר על כן לא אמרו 'מעשה כשפים הוא' כחששו של אליהו – ראה ברכות ט,ב), וכששבו בלב שלם נתברר גם לגבי העבר כי "אתה הסיבות את לבם אחורנית" (ראה ברכות לא,ב), היינו הכל צפוי בידיעת היודע ולא בא החטא אלא לגלות כח התשובה. ולענייננו: אמנם מצד אחד ישראל שקועים במ"ט שערי טומאה ודומים במעשיהם למצרִים ותרבותם, אך לא נתמכרו אליהם (על דרך שנאמר בסוף צ"ח (מ"טX2) הקללות שבכי-תבוא "והשיבך ה' מצרים… והתמכרתם שם לאויביכם לעבדים ולשפחות ואין קונה", כלומר לא תצליחו להתמכר. ומכאן פתח התקוה להיפוך-כיוון ולתיקון) ולא אבדה מלבם ומוחם האמונה שירושה היא להם מאבותיהם.
* * *
ניתן לתאר לאור האמור, שמ"ט שערי טומאה הם תכלית התפשטות כל מיני רע שבעולם, ואילו השער החמשים הוא השרש הנעלם של הרוע, שהוא איבוד האימון בטוב, באפשרות האחרת, האלקית, שתתיישב אי פעם בקרב לבנו הארצי, בסיכוי לשינוי ולתשובה.
עמלק 'ראשית גוים' הוא שרש הספק השלילי, במובן של 'לעולם לא תצא מידי ספק, ולכן בוודאי אין סיכוי לטוב, ונכון לך להתמכר לרע', אולם בישראל הטובים בשרשם, ישנם 'מאה ברכות', אך הקללות רק צ"ח – בהתפשטות ולא בשרש, וגם בתכלית הטומאה לא אובד מלבם הספק הפוסח 'אולי יש תקוה', ולכן אינם מתמכרים לרע ומזדהים עמו, אלא דרוכים כל שעה להיאחז בניצוץ חיובי – ולוּ מזערי וסמלי – גם "בתוך טומאותם", וכך יוצאים ומתנקים אט אט מכל מיני רע. כי "עשה דוחה לא תעשה" – לענייננו: הסטת או הסחת הדעת מן הרע והתרכזות במעשה טוב סופה לגבור ולתקן את הלא-טוב, ומעט מן האור בו אתה מעמיד עצמך, דוחה הרבה מן החשך. כדברי רבנו הבעש"ט "סור מרע" – מן ההתחבטות עמו וההתבוססות המייאשת במצבך העגום – "ועשה (–התרכז ב)טוב", וכך גם תזכה בסופו של דבר לָ"סור מרע", להשתחרר ולהינקות ממנו על ידי "עשה טוב".
להיות במ"ט שערי טומאה, פירושו של דבר שאי אפשר לדבר אתך על שום איסור 'לא תעשה', שהרי זוהי בדיוק המציאות שלך, זוהי הבעיה, שאתה עצמך חמץ – שקוע עד צוואר בבוץ האיסור. אבל עדיין אפשר ואפשר לבקש ממך לאפות מצה מאותם החומרים שהורגלת בהם, ולצורך כך לעסוק-חיובית בשימורה מן החמץ; להכין שֶׂה מ'אלהי מצרים' (שאולי פירושו: מחומר הגלם לתעשיית הבשר להמוני העבדים הרובוטים, המִספָרים (גי' מצרים) חסרי הפרצוף) לזבח-משפחה אנושי מְאַחֵד, ולצורך כך לָמוּל, וכן על זה הדרך. משום כך דוק ותמצא שהפסח והמצה קודמים בציווי, ורק 'לצרכם' בא בהמשך איסור החמץ, אף על פי שהחמץ (ה"שאור שבעיסה", היצר הרע בגוף ונפש האדם) הוא הסיכון המאיים להיטמע ולהיכרת במצרים.
נמצינו למדים שהרע בא בריבוי פנים ופרטים וענפים, ואילו הטוב הוא 'נקודתי' – נקודת המשען השרשית-גזעית שבה וממנה הסיכוי לשנות כיוון ולהתחדש. רבות הן הכרֵתות שבתורה הבאות על מעשה איסור, וכל אחת מהן ניתן לעבור עליה כמה וכמה פעמים, אך לכולן ישנו בדרך כלל עונש מתקן מכפר, אם במיתת בית דין, אם במלקות הפוטרות מידי הכרת (כי אכן גם על כריתות ומיתות בית דין ייסורין מכפרים עם תשובה ויום הכפורים, כדברי ר' ישמעאל אודות ארבעת חילוקי הכפרה), ואם בקרבן חטאת (על השוגג), ואולם שתי כריתות הן מטיפוס אחר לגמרי, ובאות על אי-עשיית הפסח והמילה, שעל-כן אין בהן עונש ממשי מכפר ולא חטאת. לכאורה הרי לנו חומרא יתירה, נוראה ואיומה: כרת-עולם שאין לו כפרה. אך דעת לנבון נקל שההיפך הוא הנכון: בכל רגע יכול אתה למול ולצאת מידי הכרת. – ולדעת הרמב"ם נכון משום כך להגדיר שאין כאן כרת יומיומי, אלא כשמת בלא מילה הריהו כרות – וכך נאמר גם לגבי הפסח: בכל שנה ושנה יכול אתה להקריב את קרבן ה' בתוך בני ישראל, ובכך למשוך ידך בבת אחת מעבודה זרה הכורתת מתוך הקהל. (וממילא יש מצב ומוטיבציה להתכפר כראוי מכל מעשי האיסור הכורתים שבידך).
מתוך הדמיון למילה יתכן לחדש ולומר כי גם הפסח, כמילה, הוא חד-פעמי, הווי אומר: הוא פסח שעבר, הוא פסח נוכחי והוא פסח שיבוא/ שכן כאמור, כל ענין שהוא בקום ועשה הריהו מטבעו נקודתי וחד פעמי. מדובר בהזדמנויות רבות לאותו דבר עצמו. לפיכך אם היה אדם בדרך רחוקה, פיזית או מנטאלית, וחדל לעשות הפסח, אינו בכרת אלא 'יחכה לפעם הבאה' (או לפסח שני) ויצא מידי כריתתו, אלא אם כן טהור הוא ובדרך לא היה וחדל לעשות הפסח במופגן וכמתריס, ניתן לומר בו שהוא בחזקת כרות, כאותו העושה ביד רמה וממיר לעבודה זרה (ששקולה ככל המצוות) ומגדף כלפי מעלה, שנאמר בו "הכרת תכרת" – גם מן העולם הבא [ומקביל לו גם במילה, 'המושך בערלתו' שהוא בחזקת ערל בעצם שמן הסתם ימות בערלתו, ויש לראותו לפיכך גם בעולם הזה ככרות ועומד, ואף על פי כן לרוב הדעות משוך הערלה אינו ערל גמור מן התורה, וכך גם החדל לעשות הפסח והמגדף ביד רמה לא אבד סברו ולא בטל סיכויו לצאת מידי כריתתו, אם יזכה לפרוש מחזקתו ולשוב אל תוך הקהל].
ולאידך, מי שזקן ואינו יכול להלך ברגליו ומשום כך לא עלה ולא עשה פסח, אין בו חסרון, כי כבר 'עשה את שלו' ונכנס לעבודת שמים בפסחים שעברו עליו. וכענין שמצינו בדור המדבר שלא עשו אלא פסח אחד בלבד בשנה שניה (לאחר מעשה העגל שהוא כעין המרת דת בלשון חכמים, וכן פסח יהושע לאחר עוון פעור, ופסח חזקיהו ויאשיהו לאחר שנות הזנחה, ופסח עזרא לשבים מן הגולה).
* * *
לא קשה לראות, לאור כל האמור, שקרבן פסח הוא בעצם מעשה גיור – פרישה מעבודה זרה וכניסה לעבודת שמים; שחזור של הפסח הראשון בו יצאנו מכלל עבדי פרעה לכלל עבדי ה' ובאנו בברית "במילה וטבילה והרצאת דמים" כלשון חכמים (שאולי מכוונת לפסח מצרים, אך גם אם הכוונה לדם-הברית שבסיני, מדובר בהמשך וסיום היציאה, בשלב של "ולקחתי"), אשר מכאן למדנו על כל גר שצריך הוא מילה וטבילה וקרבן (המבטא כניסה לעבודה, ובימינו מן הסתם כניסה לקהל מתפללים). וסברה יש בגמרא לומר (על פי הפסוק "וכי יגור אתכם גר ועשה פסח לה'") שכל המתגייר יתחייב בפסח פרטי, וגם לאחר שנדחתה סברה זו, כי אין פסח אלא "בתוך (ולתוך) בני ישראל", יש לשמוע ממנה על ממד הגיור שישנו בפסח. החובה לחזור ולעשות פסח בכל שנה בעצם אומרת לנו: גם אם יצאת ממצרים לא אחת ולא שתיים ונכנסת לכלל עבדי ה', אם טרם נגאלת לגמרי ולא נגאלה המציאות כולה, אות הוא שחזרת למצרים, ובמדה רבה כל הישגיך אינם כלום ומצויים במעגל סגור אם לא תמשוך ידך ממצבך ותדלג לממד חדש לגמרי, שהוא כמו ממות לחיים, מעיבור ללידה, ומיחיד נפרד אשר לתאוה יבקש וסופו שמת ונכרת בעוונו, לכלל הציבור אשר "אינם מתים" כי א-ל חי בקרבם.
ובכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו עכשו – רק עכשו! – הוא יוצא ממצרים. זוהי בעצם החוויה המתמדת של בעלי תשובה (שהם כגרים) אמתיים, ש"כל ימיהם בתשובה", כי יודעים אל-נכון שעם כל מאמציהם, טרם התחילו ליכנס באמת לעבודת ה', וגם צדיקים גמורים אינם פטורים מלהיות בעלי תשובה ולסגל לעצמם את החווייה העממית הישראלית הבסיסית הזאת, אשר, כדברי הזהר, לכך בא משיח (בליל פסח) – להחזיר הצדיקים בתשובה. סדר ליל פסח (גם כאשר אין המקדש קיים, שהרי עיקרו לאכילה בא, וגם בהיות המקדש, מתרחש מרכז העניין בביתו של כל אדם) הוא המסוגל ועומד מששת ימי בראשית לגֵרוּת (שהיא כ"קטן שנולד"), לתשובה ולגאולה, ויום יבוא ויגיעו הללו אל שלמותם באופן בלתי-הפיך, אחת ולתמיד.
* * *
לעתים אני קצת מקנא בחילוניים גמורים היושבים בסדר ליל פסח וזוכים לחווייה מזוקקת של 'גיור' ונגיעה נקודתית בחוויה של כניסה לעבודה בשמחה, בדומה מאד לאבותינו בצאתם ממצרים. אין לי שום דרך להעריך את העונג המופלא של אותו חילוני – ואני מרשה לעצמי לשער שכתוקף החילוניות כך תוקף העונג – בהצהירו בקול רם, במלוא הרצינות (שהרי שָׁם במצרים היה ונגאל, על אף הפוזה החילונית שמסגל לעצמו), בשפה ברורה ובנעימה (ידועה) קדושה: אחד אלקינו – אלקינו – אלקינו –אלקינו – אלקינו – שבשמים ובארץ (עם כל היהדות על-רגל-אחת במספרים).
וכך שמעתי ממורי, שלכל שלשה עשר עיקרי האמונה שמנה הרמב"ם, מיוחד יום מסוים בשנה, ולעיקר ה'עבודה' מיוחד ליל פסח, ואם כן כל 'החוויה הדתית' המתפרסת בשיגרת העבודה של הדתיים על פני כל השנה, מרוכזת כאן בנקודה עצמית אחת שאין כל דרך להעריך את תוצאותיה בנפש פנימה לטווח קצר ולטווח ארוך, ואת חלקה בתיקון הכללי השלם, הקרוב לבוא במהרה בימינו [שהרי כפי שעולה מן הסקרים, קרוב למאה אחוזים מכלל יהודי ארץ ישראל עורכים סדר פסח בשמחה, הרבה יותר מן הצמים ביום כפור (המכוּון יותר כלפי ריבוי עבירות לא-תעשה)].