(חלק ניכר מן הדברים – מתורת רבינו צדוק הכהן מלובלין).
הקשר בין בלעם לעמלק, עולה קודם כל מתוך העמל שבשניהם. עמל במקרא מצטרף בדרך כלל לכעס, אָוֶן וכיוצא בהם, ומשמעו תיסכול, משהו שטוב לו וטוב לעולם שלא נברא (בדומה למה שדרשו על עשו – הא שוא שבראתי בעולמי!). האות הנוספת היא ב-ברכה בראשו-בראשיתו של בלעם, וק-קללה באחריתו-בסופו של עמלק. לאחר שהוציא בלעם את בלעו מפיו וברך את ישראל, מציץ הוא בעמלק ואומר: ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד.
בספרים מבואר שבלעם הוא "רבו" של עמלק, כסיטרא אחרא מול משה רבם של ישראל, בלעם כעמלק בא "לעקור את הכל" (וכפי שנאמר גם על לבן הארמי הרודף אחרי יעקב, שלדברי חכמים הוא בעור אבי בלעם הבא מארם, ככתוב "מן ארם ינחני בלק"), זוהי עצם מהותו ואינו יכול להרפות ממנה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, וכפי שמתארים חכמים במסכת גיטין את בלעם המועלה באוב על ידי אונקלוס הבא להתגייר, ומודה כי ישראל הם הנחשבים בעולם האמת, ואף על פי כן ממליץ "לא תדרוש שלומם וטובתם"!
עמלק הוא התשליל (נגטיב בלעז) של ישראל (וכפי הנראה שניהם אינם מכלל שבעים האומות, אלא משמשים לאומות, הכוחות הגולמיים, כעין שני חצים הפכיים המסמנים להם כיוון, אם לזהות ולטפח בקרבם את צלם האלקים, או את צלם הקוף, "הפרא האציל" בלשונו של אותו פילוסוף גרמני.
וכך בלעם הוא הנגטיב של משה רבינו עליו השלום, ובמובן מסוים שקולה דרגת נבואתו לזו של משה, וכפי שדרשו "לא קם נביא בישראל כמשה – אבל באומות העולם קם, ומי הוא – בלעם!". משום כך גם אמרו "משה כתב ספרו ופרשת בלעם", משמע: משה אינו צריך בעצמו להינבא את פרשת בלעם, אלא לצרפה כמות שהיא כ"נספח" לתורתו [ואגב כך, כלפי שאמרו שיש ששים ריבוא אותיות לתורה, בעוד שאנו סופרים שלשים ריבוא ושארית קטנה (פחות מחמשת אלפים), מה שמביא לחשוב (כפי שכבר אמרו) שכל אות חשובה כשתים, השחור שבה והלבן שבה (וכענין הב' הלבנה המצטיירת בתוך הפ') – יתכן לשער שהאותיות היתרות על ששים ריבוא, הן אותיות פרשת בלעם, שעולות כך בקירוב!].
אכן בעומק יש כאן עניין נוסף: בפסוק במשלי "מוכיח אדם אחרי, חן ימצא ממחליק לשון", הנגידו חז"ל את משה המוכיח את ישראל וכך מביאם לחיי העולם הבא, לבלעם המחליק לשון לישראל ומספר להם על מעלתם העצמית שאינה מותנית במעשים, והכניס בהם גבהות-לב שגרמה להם לזנות עם בנות מואב (והיא היא "עצת בלעם" בפנימיות) ונפלו על ידו עשרים וארבעה אלף. רוח-הדברים בפרשת בלעם היא אם-כן הפכית לגמרי לרוחו של משה, ולעולם לא היה יכול ומסכים להתנבא כיוצא בה מפני הסכנה החינוכית, אלא שבדיעבד, לאחר שיצאה מפי בלעם, נצטווה לצרפה אל תורתו (וכפי שיוסבר בהמשך).
"קללת חנם לא תבוא" ככתוב, וברור היטב גם לבלעם שקללתו לישראל-במיטבם לא תעלה ולא תוריד (וגם: מה בכלל יכול בלעם שאין לו חלק לעולם הבא, להבין במעלתם של "עמך כולם צדיקים" בני עולם הבא, הרי כלל נקוט בידינו (בריש פרק חלק) שהכופר בתחית המתים אין לחלק בתחיית המתים, שעל כן כופר בה כי אינו מוצא אותה בתוך עצמו, וכך בדיוק מי שמושלל מעולם הבא לעולם לא יוכל להשיג את מהות בני עולם הבא!), אלא שכל נסיון בלעם לקלל אינו מתייחס אלא ל"קצה העם", הקוצים והמוקצים שבו, בהם ניסה להאחז בטענה כי גם בישראל ישנם כאלו שלכאורה איבדו את חלקם לעולם הבא על-פי דין המשנה הנגלית לכל, ודרכם ביקש לקלל ולהחליק לשון ולהחטיא גם את כל השאר (ש"ירשו לעצמם" כל דבר איסור מפני מעלתם ה"עצמית" וכך יאבדו את מעלתם, כעצם שמתכרסם ללא עור ובשר), כי הרי "הוכח" שעולם-הבא אינו עניין עצמי וניתן לאבדו ולהפסידו!
ואם כן אפוא, ברור שגם הפיכת הקללות לברכה מתייחסת בעיקר לקצה העם, להללו שאיבדו לכאורה את חלקם בעולם הבא, ומברכת ומעלה ומכניסה גם אותם לעולם הבא! וכפי שאמנם אמרו "דורשי רשומות" בפרק חלק, שגם אותם שאיבדו חלקם לעולם הבא על פי דין המשנה הנגלה, "במבט נוסף" הדורש גם את ה"רשימו", הרושם הנסתר במעמקי הנפש, "כולם (חוץ מבלעם, עיין שם) יש להם חלק לעולם הבא", וסמך מצאו להם מן הפסוק "לי גלעד ולי מנשה" וגומר, וכדאיתא בפרק חלק.
הכיצד? איך פתאום נתגלה הרושם הזה ומה פשרו? – על ידי בלעם עצמו ו"נבזותו" הבאה לקלל ולהחטיא גם תוך כדי ובאמצעות ברכותיו עצמם כנ"ל. מיניה-וביה נתברר ההבדל העצום בין פושעי ישראל שבאמת עלולים בטעות "להרשות לעצמם" מפני מעלתם העצמית, לבין בלעם שהוא הוא המחדיר בהם את הטעות הזו בציניות מרושעת, ולכן חטאיהם, בו הם נתלים, "נתחייב רשע ונוטל חלקו וחלק חברו בגיהנם", ונמצא הוא עצמו ב"שכנותו" עמהם ובהימנותו עמם במשנה (כלום חסרים גוים שאין להם חלק לעולם הבא?!), מבליט את ההבדל התהומי שבינו לבינם ומעלה אותם מבאר שחת. וכפי שתארו חכמים (במסכת גיטין שם) את אונקלוס המעלה באוב את פושעי ישראל (הכוונה כידוע ל"אותו האיש"), ובעולם האמת מודה הוא ועוזב וממליץ להידבק בישראל, ומסכמים חכמים: בוא וראה מה בין פושעי ישראל לנביאי אומות העולם!
וכך מתפרשים דברי בלעם "תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו", אשר לכאורה אין להם פשר – וכי למה יזכה הרשע הגמור לאחריתם של הישרים-הצדיקים, ולמה תכתב בקשה מופרכת שזו בתורת אמת?! אכן מצינו בדברי חז"ל כי "ישרים" אלו פושעי ישראל ההולכים בשרירות לבם, ואם כן בלעם שכל עסקו בפושעי ישראל כמבואר, מאחל לעצמו "למות עמם" ולהשתוות אליהם, ואכן "זכה" לכך במידה מסוימת במה שנמנה עמהם במשנה, ואולם כמובן אין כאן אלא איחול עצמי חסר סיכוי, כי לא נמנה אלא להבליט ההבדל שבינו לבינם וכך להעלותם כנ"ל.
בסגנון אחר נוכל להתבטא ולומר: שלאחר שהחליק בלעם לשונו לישראל בדברו על מעלתם העצמית שאינה מותנית בהכשר המעשים (ובכוונה מרושעת לפתותם לחטאים שיכרסמו בעצם וייפסד כנ"ל), אומר לו הקב"ה: "אמרת – אמרת"! מעתה ואילך יהי כדבריך ואכן לא יוכלו לאבד בשום מצב את העצם הבריא שלהם! מעתה יכול גם משה לצרף את פרשת בלעם ולהכניסה אל תורתו כביכול "בדלת האחורית" ובאופן "בלתי רשמי", וכמו שמשפט המשנה הגלוי ביחס לפושעי ישראל נשאר על מכונו, כי אחרת "נפל פיתא בבירא", לית דין ולית דיין ומקרה אחד לצדיק ולרשע, והרי האומר להדיא "אחטא ואשוב" אין מספיקין בידו לעשות תשובה. ורק כשבאים הדברים בדרך טעות ופיתוי הבא מבחוץ כנ"ל, ובדיעבד, אכן עתידין כל חטאי ישראל להתברר שאינם יוצאים מחוץ לידיעתו-קביעתו של הבוחר בישראל, וכך יהפכו בעצמם לזכויות.
וניתן אם כן להתבטא, שכל ששים ריבוא ישראל יש להם אות בתורת משה הנצחית (וכרמוז בראשי תיבות יש ששים רבוא אותיות לתורה), אשר היא חלקם בעולם הבא, אך מה בדבר הללו שנראים ככופרים בתורת משה ולא מתייחסים אליה כל עיקר? לאלו יש אות (או שבריר-אות או קוץ או תג) בפרשת בלעם!
ובמישור אחר – משה רבינו הוא, כידוע הדעת-המחברת של כל ישראל, וכך בלעם מתאר את עצמו כ"יודע דעת עליון". ושאלו על כך בגמרא: הרי אף דעת בהמתו לא ידע, דעת עליון יֵדע?! אלא שהיה הוא לבדו יודע לכוון את ה"רגע של כעס" שכועס הקב"ה בכל יום, ככתוב "וא-ל זועם בכל יום" וכתוב "כי רגע באפו", וסבור היה בלעם "לתפוס את הרגע" ולקלל, אך צדקה עשה עמנו הקב"ה שכל אותם הימים לא זעם, ועל כך אומר בלעם "מה אזעום לא זעם ה'".
מה פשר אותו רגע של כעס? אם רע דבר בעיניו, יעשה כרצונו הכל-יכול ומה לו לכעוס?! ניתן להסביר שרגע הכעס מקביל בזמן למושג הצמצום במקום, וכפי שתאר לנו האריז"ל שכל העולם שטוף באורו-ידיעתו-קביעתו האינסופית של הקב"ה, אך צמצם וסילק עצמו מנקודה ב"מרכז האינסוף", כדי "לתת מקום לעמידת העולמות" ולבחירת האדם (אשר רק כך מתאפשר זיווג רצוני וחפשי באהבה, בין הבורא לבריאה). בלעם ברשעתו "חי" וניזון מאותו רגע, לוקח הוא בשתי ידיים את הבחירה הנתונה, לא כדי להתחבר בחופש עם נותן הבחירה, אלא כדי לברוח עמה ולפעול בה כנגדו, ולמרות עיני כבודו (כדוגמת ילד מופרע שנכנס בראשו עיוות שלא ניתנה לו עצמאות מהוריו אלא כדי לעשות דווקא את ההיפך מרצונם, שאם לא כן "המשחק מכור" ואין כאן בחירה אמיתית…), וכך הוא מלמד לכל מלכי מזרח ומערב "להניח כתריהם בראשיהם" ולמרות עיני כבודו, בשעת עליית החמה בשלש שעות ראשונות של כל יום, וכפי שאמרו בגמרא. זהו הדבר שמעורר את הכעס העליון, כי אין הקב"ה רוצה ליטול את הבחירה מן האדם, ולכן חורה לו כשנוטל האדם את הבחירה-בשרשה אל ההיפך, וכביכול "אין לאל ידו לעשות דבר בענין" (וכך אומר בלעם למלאך המתייצב לנגדו בדרך "אם רע בעיניך אשובה לי", כלומר יודע אני היטב שדרכי אינה לרצון לפני ה', ו"רק תגיד לי לחזור – ואחזור", אבל כמובן לא תגיד, כי הרשות נתונה, ולכן אלך לי כרצוני על אפך וחמתך! ברור שאפשר "לצאת מן הכלים" נוכח התנהגות כזו!).
"וכל אותם הימים לא זעם", מלמד אם כן שגם הזעם "בשליטה", כי באמת "הצמצום אינו כפשוטו" כפי שהסכימו רוב-ככל המקובלים, וממילא מובן שגם בשעת הזעם-הנגלה, ובתוכו, יש נקודה עצמית של רחמים פשוטים.
בלעם בידיעתו הנגטיבית (שבאמת-לאמתו היא היפך הדעת, וכאמור בזוהר לגבי הסיטרא אחרא, שיש לו את כל הספירות אך סריס הוא ואין בו דעת) רגיש לאותו רגע ומתעורר ומתחיה וניזון ממנו כאמור. ומה עושה יהודי באותה שעה? – את ההיפך הגמור! קורא קריאת שמע ומתחבר, כאומר: אם הרשות נתונה ובי הדבר תלוי, הריני בוחר בחופש גמור להתייחד עם אבא שבשמים! או: מצדי אני בבחירתי מוותר על הבחירה וממליך עלי את המלך ה' הבורא ויודע-כל! ניתן להגדיר זאת כעצימת עינים מ"חיזו דהאי עלמא" ומכל האופציות שהוא מציע לפירוד, אם בלעם מתרונן ומתעורר אל הרגע הזה, יהודי עוצם עיניו בשעת קריאת שמע, כמו בוחר להתעלם מן הבחירה הכביכול-נפרדת-ומפרידה מכריז שאין הצמצום כפשוטו. והבחירה והידיעה חד-המה (כמו "רק אתכם ידעתי" – בחרתי, ואכמ"ל יותר).
מסופר בגמרא על ר' יהושע בן לוי ששכנו הנוצרי היה מצערו מאד ב"ראיות" מן המקראות, ויום אחד החליט לקללו ברגע של זעם. מה עשה? נטל תרנגול וקשרו בכרעי מטתו והתבונן בו היטב כל שלש שעות ראשונות של הבקר, משום שמקובל בידינו שרושם הכעס העליון מתגלה בכרבולת התרנגול שמלבינה אז לגמרי לרגע-כמימריה, כשהגיע אותה שעה מצא עצמו ריב"ל מתנמנם לרגע-קט ו"פספס" את הרגע, ומתוך-כך הבין שלא נכון לעשות כן, הן מפני הרחמנות על התרנגול, הן משום שלא טוב לצדיק לענוש (לפחות לא בדרך כזאת). וראיתי מי ששאל: אימתי קרא ריב"ל קריאת שמע, הרי זמנה רק בשלש שעות ראשונות של יום! גם אם הקושיה אינה נוראה, נתעוררתי מכוחה לומר שזהו בדיוק הרגע ש"בא לו" לריב"ל להתנמם, כלומר לעצום עיניו מחיזו דהאי עלמא ולייחד את הקב"ה בכל העולמות (וכך מצינו ברב נחמן שהיה נוטה להרדם בפסוק ראשון ואכמ"ל), ומתוך כך הבין שאין ראוי לאשש ולחזק את תופעת הצמצום אלא, בהיפך מבלעם, "להתעורר-לישון-הימנה" ולבטל הכל אליו יתברך, ובכך גופא להעיד שאין הצמצום כפשוטו ולבטל בשרשם ומעיקרם את כח בלעם ועמלק וקללותיהם, ושלום ואמת על ישראל "עם המיחדים שמו" ערב ובקר בכל יום תמיד [וכנודע שקריאת שמע רמוזה בדברי בלעם "כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו", שעל כן בקשו חכמים לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע].