פרשת השבוע והמועד

מעשה שבא ר' משה ליב לחדר שתינוקות של בית רבן לומדים שם תורה לפני רבם. אותו היום, יום השוק היה, ולא נכנס רבם לחדר ללמד לתלמידיו. מלמד זה אינו יכול להתקיים על שכר למוד שהוא מקבל. ביום השוק עומד הוא

בעשרה מאמרות נברא העולם (משנה אבות ה,א). ו"בראשית" נמי (= גם) מאמר הוא" (בבלי, ראש השנה לב,א). ועליו נתכוונו רז"ל בפרק הבונה (שבת קד,א) כשדרשו "מ"ם סתומה – מאמר סתום" (מהרש"א שם), כי לא מפורש בו "ויאמר" כמו בתשעת המאמרות

רגיל בפי צדיקי אמת, כי בתשעה באב מי יכול לאכול, וביום הכיפורים מי צריך לאכול. נראה כי חלקו האחרון של המשפט הזה עולה מלשון חכמים בפרק יום הכפורים (יומא עד,ב).

(מתוך חוברת 'בית הלל' מס' 10) תשובת האדם אל אלוהיו היא תמורה יסודית בנפש, והיא אמורה להטביע את רישומה על מעשיו. אף על פי שתנועת השיבה מתרחשת בראש ובראשונה בהכרה וברגש, אחד משלביה מתחולל בלשון. על פי הרמב"ם, אין די

כפי שיש אומרים, מעשה גדליה היה כנראה בראש השנה, ובו ביום באו לנביא לדרוש את דבר ה' מה לעשות, עם הבטחה לקיים כל שיאמר, וכעשרת הימים (שהם הם עשרת ימי תשובה) קיבל דיבור שיישארו בארץ ורק כך יצליחו, והם התפרצו

ידוע כי שלושת חגי תשרי עומדים כנגד שלושת המוחין – חכמה בינה ודעת: ראש השנה שבו נברא אדם (אשר "על שם חכמתו נקרא", וכענין הכתוב "אדמה לעליון") בראשית-חכמה (כתרגום ירושלמי), ובו נקצבים לו חיים (=חכם בגי', וככתוב "החכמה תחיה בעליה"), הוא

רש"י ז"ל מביא (בפסוק יב) מדרש אגדה (מתנחומא): ...לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים... הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו! התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום – הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו

א – שובע שמחות החודש השביעי, חודש תשרי, נדרש בדברי חכמים לעניין שובע: "שביעי – שהוא משובע במצוות: שופר בתוכו, כיפור בתוכו, סוכה בתוכו, ערבה בתוכו. דבר אחר: שהוא משובע בכל: גרנות בתוכו, גיתות בתוכו, כל מיני מגדים בתוכו" (ילקוט

"אדם נברא בראש השנה" (ראו ראש השנה יא. ויקרא רבה כט). פירוש, בראש השנה נבראה האדמיות, האנושיות, שמתבטאת בכך שיש נברא שמכיר מתוך עצמו את בוראו ויודע שיש דין ויש דיין, ובזה הוא נבדל מלהיות שבוי וסגור בטבעו הנתון, כי

משהגיעו הימים הנוראים, הניחו בעלי האומנויות את 'מנייניהם, בעלי בתים את בתי מדרשותיהם, ובאו רובם ככולם להתפלל בבית הכנסת הגדול עם הרב מרא דאתרא, לשמוע את נועם זמירותיו ולהקשיב לעתרת תחינותיו. רק אותם שכוחם לא היה אתם לעמוד צפופים רובו

בין יראים מפני התוכחה לשאינם יראים שומעי תוכחתו של משה, שהוכיחם בשלושים ושבעה (או שלושים ושישה) ימיו האחרונים, מתחילת סדר 'אלה הדברים' עד סופו, מיום אחד בשבט עד יום ז' באדר – כולם צדיקים היו ודאי. עליהם משה אומר: 'ה'

הרי כבר אמרנו שגדול כחו של ר' משה ליב בניגון יותר מאחרים, וכשהוא עובר לפני התיבה, הכל רצין לשמוע אל רינתו ואל תפלתו. כמה מופלאים כל מעשיו של אותו צדיק – כשהוא מתפלל לעצמו ואינו עובר לפני התיבה, אין אדם