פרשת השבוע והמועד

פרשת ואתחנן נקראת תמיד בשבת נחמו, הראשונה ל"שבע של נחמה" (שהיא כמובן כנגד חסד-אברהם), ונכון לבקש בפרשה עניינים הקשורים לנחמה (ולחסד ואהבה), ובכך, ממילא, לקשור בין הפרשה להפטרה.

הפרשה השבע-עשרה בסדר: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ואהבת… וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" – פרשה קצרה והרבה גופי תורה תלויין בה: קבלת עול מלכות שמים בכל עת תדיר, תלמוד תורה לבנים, תפילין ומזוזה – כל כולה הדרכה בעניין

הנחמה הכפולה, "נחמו נחמו", רומזת על שתי רמות של נחמה, והדבר הפשוט שעולה על הדעת בקשר לכך, הוא לא רק התנחמות במה שנשאר, בכך שגם לאחר החורבן "הותיר ה' לנו שריד כמעט" ו"לא עשה כלה את שארית יעקב", אלא גם

שבט בלשון הקודש הרי הוא חוטר, נצר, ענף צעיר היוצא מן העץ בתקופה זו, שכבר ירדו רוב גשמי שנה ועולה השרף באילנות המתחילים לחנוט פרותיהן. כל כוח העץ הקשה מצוי בחוטר, האזרח הרענן, ועם זאת הוא מראה סימני חיים ומעיד

מה פשר הסימנים שעשו ביניהם יעקב ורחל? הלוא, כידוע, טביעות עין – אפילו בחפץ שאין לו עינים… – עדיפה מסימנים, ומה עוד בין שני אוהבים בנפש?! ועוד, חז"ל מתארים שאנשי המקום, שהיו בסוד הענין, השתדלו בכל כוחם לרמוז ליעקב על

ונח מצא חן… אלה תולדות נח… עשה לך תיבה… ניתן לדרוש: כל המסופר בהמשך הוא תולדה של נח, ה'תיבה'-המלה, מלת המפתח שמצא נח מתוך עצמו, ה'מוטו' שלו המדריך אותו ושומר על יציבותו ושפיותו בתוך המבול של המלים שאיבדו את תוקפן

אש קודש שנת ת"ש פרשת תצא כי תצא למלחמה [על אויביך] ונתנו ה' אלוקיך בידיך ושבית שביו כי איתא מהרב הקדוש איש אלוקי המגיד הגדול זכר צדוק וקדוש לברכה לחיי העולמים על הפסוק אתה כהן לעולם, שכהן - הוא בחינת חסד.

לפי פשט הכתובים, וכך כמדומה דעת רוב המפרשים, המקראות נאמרו על הסדר, ופרשת תרומה היא המשך ישיר לסוף פרשת משפטים. באותם ארבעים יום וארבעים לילה שהיה משה בהר, ממחרת מתן תורה, ציווהו ה' על מלאכת המשכן והראהו את תבניתו ואת

צילומי העמודים הישנים שלפנינו הם מעין טיוטה של חיבור על מדרש רבה מאת ר' אברהם אליהו כי טוב ז"ל משנת תשי"ג, המכיל תקציר וביאור קצר על פתיחתו של בראשית-רבה. כמדומה שזו ההתנסות הראשונה של רא"א בכתיבת ספרים. ר' אברהם אליהו

פרשת ראה, השלישית ב"שבע דנחמתא", היא כנגד מדת התפארת, ועוסקת רובה ככולה בחיי המקדש ("תפארת ישראל"), המכונה בפרשה – 14 פעמים! – "המקום אשר יבחר ה'". לכאורה מדובר בבחירה אלקית, גזורה מגבוה, מראש-מקדם, ואינה מניחה מקום לבחירה אנושית, ואולם בשים-לב לכותרת

לא לדורו של משה בלבד או לדורם של דוד ושלמה; לא לדורו של יחזקיהו או לדורו של מלך המשיח בלבד, כי אם לדור ודור המליכו בעבר ולדור ודור המליכו בצווי לעתיד לא-ל, כי הוא לבדו בכל דור ודור ואף בדורות

פרשתנו עוסקת ביום השמיני למילואים. אהרן בסיוע בניו הקריב על המזבח לראשונה קרבנות בעדו ובעד העם, ובכך הכשיר את המזבח לעבודת הקודש, לאחר מכן נשא את ידיו ובירך את העם. ואכן – יצאה אש מלפני ה' ואכלה את הקרבנות, העם