בעשרה מאמרות נברא העולם (משנה אבות ה,א). ו"בראשית" נמי (= גם) מאמר הוא" (בבלי, ראש השנה לב,א). ועליו נתכוונו רז"ל בפרק הבונה (שבת קד,א) כשדרשו "מ"ם סתומה – מאמר סתום" (מהרש"א שם), כי לא מפורש בו "ויאמר" כמו בתשעת המאמרות
רגיל בפי צדיקי אמת, כי בתשעה באב מי יכול לאכול, וביום הכיפורים מי צריך לאכול. נראה כי חלקו האחרון של המשפט הזה עולה מלשון חכמים בפרק יום הכפורים (יומא עד,ב).
עונה אחת יש בשנה, שבה השיירות יוצאות מירושלים מצויות תדיר. כלומר, בכל שנה ושנה. ואיזוהי? זו עונת לקיטת האתרוגים שבסוף הקיץ, שבה יוצאים סוחרי האתרוגים שבעיר לפרדסים אשר ביפו ובסמוך לה ולכל שאר המקומות בארץ שהפרדסים מצויים שם ושוהים שם
(מתוך חוברת 'בית הלל' מס' 10) תשובת האדם אל אלוהיו היא תמורה יסודית בנפש, והיא אמורה להטביע את רישומה על מעשיו. אף על פי שתנועת השיבה מתרחשת בראש ובראשונה בהכרה וברגש, אחד משלביה מתחולל בלשון. על פי הרמב"ם, אין די
ידוע כי שלושת חגי תשרי עומדים כנגד שלושת המוחין – חכמה בינה ודעת: ראש השנה שבו נברא אדם (אשר "על שם חכמתו נקרא", וכענין הכתוב "אדמה לעליון") בראשית-חכמה (כתרגום ירושלמי), ובו נקצבים לו חיים (=חכם בגי', וככתוב "החכמה תחיה בעליה"), הוא
כפי שיש אומרים, מעשה גדליה היה כנראה בראש השנה, ובו ביום באו לנביא לדרוש את דבר ה' מה לעשות, עם הבטחה לקיים כל שיאמר, וכעשרת הימים (שהם הם עשרת ימי תשובה) קיבל דיבור שיישארו בארץ ורק כך יצליחו, והם התפרצו
"אדם נברא בראש השנה" (ראו ראש השנה יא. ויקרא רבה כט). פירוש, בראש השנה נבראה האדמיות, האנושיות, שמתבטאת בכך שיש נברא שמכיר מתוך עצמו את בוראו ויודע שיש דין ויש דיין, ובזה הוא נבדל מלהיות שבוי וסגור בטבעו הנתון, כי
רש"י ז"ל מביא (בפסוק יב) מדרש אגדה (מתנחומא): ...לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים... הוריקו פניהם ואמרו: מי יוכל לעמוד באלו! התחיל משה לפייסם אתם נצבים היום – הרבה הכעסתם למקום ולא עשה אתכם כליה, והרי אתם קיימים לפניו
הרי כבר אמרנו שגדול כחו של ר' משה ליב בניגון יותר מאחרים, וכשהוא עובר לפני התיבה, הכל רצין לשמוע אל רינתו ואל תפלתו. כמה מופלאים כל מעשיו של אותו צדיק – כשהוא מתפלל לעצמו ואינו עובר לפני התיבה, אין אדם
משהגיעו הימים הנוראים, הניחו בעלי האומנויות את 'מנייניהם, בעלי בתים את בתי מדרשותיהם, ובאו רובם ככולם להתפלל בבית הכנסת הגדול עם הרב מרא דאתרא, לשמוע את נועם זמירותיו ולהקשיב לעתרת תחינותיו. רק אותם שכוחם לא היה אתם לעמוד צפופים רובו
'אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים בעברכם את הירדן: שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין. ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל: ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי'. מה הטעם שחלוקת שנים עשר השבטים בסדר זה המפורש בכתובים כאן,
בפרשת כי תבוא, הששית בשבע-של-נחמה, בולט ומובהק הקשר לספירה הששית, ספירת היסוד, "אות ברית קדש", שכן רובה ככולה עוסקת ב"דברי הברית" שנכרתה בערבות מואב, לקראת הביאה אל הארץ אשר בה פותחת הפרשה.