פרשת השבוע והמועד

שבט בלשון הקודש הרי הוא חוטר, נצר, ענף צעיר היוצא מן העץ בתקופה זו, שכבר ירדו רוב גשמי שנה ועולה השרף באילנות המתחילים לחנוט פרותיהן. כל כוח העץ הקשה מצוי בחוטר, האזרח הרענן, ועם זאת הוא מראה סימני חיים ומעיד

ניתן לומר שספר בראשית "בו נתעסק הקב"ה לברוא את עולמו" (כלשון המדרש), מתאר את הרצון או ה'ניסוי' הראשון שהעולם כולו יאיר מכבודו יתברך, ואת מין האדם החוזר שוב ושוב ומקלקל ופורע את עצת הבורא ומביאו להתנחם כביכול על בריאתו, ואילו

כשהיו ישראל נתונים בשעבוד קשה של מצרים, מוכים ולוקים נאנחים ונאנקים, ועינוייהם הלכו הלוך וגבור והנוגשים אצים: 'כלו מעשיכם - כאשר בהיות התבן'; - אז בא אליהם משה בדבר ה' וגולל לפניהם תכנית גאולה רחבה מני ים ומסוף העולם ועד סופו

בפרשת שמות מתחיל תיקון שובבים הנמשך ששה שבועות-פרשיות, שקבעו חכמי הדורות לתיקון הברית כנודע, וכולם כלולים בראש, בפרשת שמות, כרמוז בראשי התיבות ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה – שובבי”ם. ויש בענין זה פן אישי-פרטי ופן ציבורי-כללי. בפן האישי מדובר כמובן

"שלוש אבנים בונות שישה בתים" (ספר יצירה). כלומר מחיבור של שלוש אותיות שונות, אפשר לצרף שישה צירופים שונים ולהפיק שישה שורשים (וכן על זה הדרך "ארבע אבנים בונות עשרים וארבעה בתים" (שם) – האות הרביעית מכפילה ב-4 את מספר הצירופים

ראה זה פלא בהליכות אנוש על פני התבל: המיועדים לגאולה, עושים כל מה שבידם כדי לברוח מן הגאולה, ואילו הללו אשר כל עצמם אינם רוצים אלא להטיל כבלי שעבוד על הראשונים, דווקא הם מקרבים את קץ השעבוד ומביאים את הגאולים

ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל… ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם. יונתן בן עוזיאל, רש"י, ראב"ע ורד"ק, כולם פירשו זאת כהתנצלות על הקבורה, כלפי שמבקש לקוברו עם אבותיו. אך קשה שאם כן אין כאן מקומו, אלא בתחילת הפרשה כשקרא

חלוקת המכות לשבע-שלוש בשתי הפרשיות וארא-בא, הרמוזה גם בשתי האותיות הראשונות של הפרשיות, היא בכללות חלוקה בין המידות והמוחין, כאשר המידות-הרגשות (והדבורים והמעשים) הנגלים, הם כמו תולדות למוחין הפנימיים הנסתרים המולידים אותם,

ידועה השאלה בדבר אי התאמת הכלל, שבעים, לפרטים הנמנים בשמותם, בני יעקב ונכדיו, שמספרם שישים ותשעה. הבעיה מורכבת יותר, שכן בבני לאה נספרו בשמותם שלשים ושניים והכתוב כוללם ב"שלשים ושלש"; סיכום "הנפש הבאה ליעקב מצרימה... ששים ושש" תואם אכן לשמות

לאורך כל דרכו של יוסף, החן והיופי כמו צוררים זה לזה: כשיוסף נושא חן ואהוב אצל אביו, הוא (וגם אביו) נוטה לממש את העובדה: מתייפה בכתונת פסים, נוקט בעמדת ביקורת כלפי אחיו הנופלים ממנו, ושבוי או שרוי בחלומות של גדולה

דומה כי ימי כסלו וחגו חג החנוכה אין כמותם נאים לקרב את המקדש אל הלבבות, אין כיוצא בהם מיטיבים ומעמיקים להחדיר את אורו של מקדש אל סדקי הנפש הישראלית. זיוום הצנוע של "הנרות הללו" – שנמסך בהם מנוגה נרות מנורת

במידה רבה חודש טבת הוא היפוכו הגמור של כסלו. אם כסלו עומד בסימן "יוצר אור", הרי טבת סימנו "בורא חשך"; אם נתפוס את כסלו כפרי הנחמד למראה, יהיה טבת לעומתו – הגרעין הקשה שבקרקע; אם עניינו של כסלו להיות מוסיף