"עצרת פעמים חמשה (בסיון), פעמים ששה, ופעמים שבעה" (תוספתא ערכין א,ד). כלומר, החג תלוי רק ביום החמשים לספירה ככתוב, ולכן כשהיו מקדשים חדשים על פי הראיה יכול הוא לחול בחמשה בסיון, כאשר גם אייר מלא, וגם בשבעה בו, כאשר ניסן
מספר הבכורות, 22273, יחסית למספר הכללי 603650, הוא בקירוב אחד לשלושים, ואם נניח שמספר הנפשות מבן חודש ועד בן עשרים הוא לערך כמספרם מבן עשרים ומעלה (כפי שהוא כמדומה היום), נמצא שמספר הבכורות (שנמנו מבן חדש ככתוב) הוא קרוב לאחד
אם ההוד הוא האחרון במידות הפרטיות (ראה מלכות שבהוד), הרי מעתה ואילך עוסקים אנו ב"כוללים", ושבוע היסוד הקרוי כל בפסוק הספירות ("לך ה' הגדולה (- חסד כנודע) והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל (בגימטריא יסוד) בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה"),
ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו. וכי כך הוא החשבון , והלא לא היה צריך לומר אלא 'מאה מכם שני אלפים ירדופו (- יחס של אחד לעשרים כמו בחמשה-מאה)?!' אלא אינו דומה מועטין העושים את התורה למרובין העושים
באות ט"ו דוּבַּר על מחיית עמלק (הגס) הקודמת להעמדת מלך מבית דוד – ורמוזה בהשבתת השאור של ערב פסח, בטרם התקדש חג, בו מופיע בכבודו המלך ה' בתוך מצרים ונעשים כל ישראל בני מלכים, 'בני חורין' שמלכם בראשם – ועל
במלכות שבנצח נכון לדבר על בחינת הארץ שבמשה, הקרוב יותר מצד טבעו הראשוני לשמים (ראו בנצח שבנצח). מראשית הגילוי בסנה ולאורך כל הדרך ברור שכל מגמת הפנים לצאת ממצרים אל ארץ טובה ורחבה, להוריד תורה מן השמים לארץ ולעלות מן
בהוד שבנצח נציין את קרני ההוד של משה, שזכה להם ברדתו מהר סיני בשלישית ושני הלוחות האחרונים, "לוחות של בעלי תשובה" בידו, ככתוב בסוף סדר כי-תשא. בדרך כלל הנצח נחשב כח מופנם, לעומת ההוד הניכר על הפנים, כאשר התוך יוצא
שבוע הנצח עומד באמצע הספירה, וכך יום הנצח בכל שבוע (והשנה – תשע"ו – גם באמצע ימי בראשית). אמנם תפארת-יעקב נחשבת בדרך כלל גוף ומרכז מידות הלב, וכמובן ההוד קובע ברכה לעצמו בזכות ל"ג בעומר, אבל עם כל זה "אמצעי
נראה כי כאשר אמרו חכמים ש"כל התורה כולה נאמרה בסיני ונשנתה באהל מועד ונשתלשה בערבות מואב" – במעמד הזה, שהיה בהקהל-סביב-אהל-מועד, נשנתה, כבמעמד-סיני שחנו בו כל ישראל נגד ההר וקרוי "יום הקהל" (בדברים יח,טז), וכחזרת הדברות (שבלוחות שניות) במשנה תורה
שמרתם מצוותי ועשיתם אותם, אני ה'. ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל, אני ה' מקדשכם (כב,לא-לב). לפי ההקשר הקרוב, הדברים מוסבים על אכילת הנותר-לבֹּקֶר מן התודה, שמדובר בו בפסוק הקודם. אכילת קדשים במצב לא אופטימאלי יש בה
בחסד שבתפארת נדבר על יציאתו-הליכתו של יעקב לדרכו לחרן, כשהוא מצויד בברכת אברהם ככתוב. בשבוע הראשון לספירה אִפיַינּו את חסד-אברהם, ותחילתו בפרט, בהליכתו-התפשטותו. כאן פותח יעקב (המפואר וממוזג גם במידת
הנגעים כאב-טיפוס למחלות בכלל במובן מסוים נכון לומר שפרשיות הנגעים מתייחסות בעצם למכלול סוגי המחלות בתורה. בפרשת בשלח, לאחר המתקת מי מרה, נאמר: אם שמע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי