דברים נשגבים בביאור ענין פרשתו של בלעם, מספרי ר' צדוק הכהן, צדקת הצדיק (מאמר קלא) ורסיסי לילה (מאמר מד): שורש נפשות ישראל הוא ממקור החיים, וכמו ששנינו "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". ואפילו אותם שמנו חכמים במשנתם שאין
(חלק ניכר מן הדברים – מתורת רבינו צדוק הכהן מלובלין). הקשר בין בלעם לעמלק, עולה קודם כל מתוך העמל שבשניהם. עמל במקרא מצטרף בדרך כלל לכעס, אָוֶן וכיוצא בהם, ומשמעו תיסכול, משהו שטוב לו וטוב לעולם שלא נברא (בדומה למה שדרשו
על כן יאמר בספר מלחמות ה' את והב בסופה וגומר. להבנת חז"ל, ספר מלחמות ה' היא התורה עצמה – אשר לומדיה נראים כלוחמים זה בזה, וסוף שנעשים אוהבים – ולא ספר חיצוני שהתורה משום-מה מצטטת (כדברי רוב המפרשים – כי
תמוז במקדש א – חודש הראיה והיראה החודשים תמוז-אב באים בשנה כבני זוג, כרוכים ותלויים זה בזה וזוקקים זה לזה. כנגדם בנפש – חושי הראייה והשמיעה, כאמור בספר יצירה. ולעומתם בשבטים – כפי סדר האריז"ל המכוון את חודשי השנה כנגד
לא לגמרי ברור מהו הנושא העיקרי עליו נתפלגו קרח ועדתו (- משמע פלוגתא גם בתוך עדתו גופה...). ברור שישנה כאן קואליציה של רצונות שונים: טינה ישנה (עוד ממצרים) כנגד משה; רצון להחזיר את הבכורה לבני ראובן; בקשת כהונה, ורצון להחליף
אמרו רבותינו: 'כל מחלוקת לשם שמים סופה להתקיים, ושאינה לשם שמים אין סופה להתקיים. איזו היא מחלוקת שהיא לשם שמים? – זו מחלוקת שמאי והלל. ושאינה לשם שמים – זו מחלוקת קורח וכל עדתו'; – מחלוקת לשם שמים, זה סימנה,
פרשת ציצית חותמת את פרשת שלח שבמרכזה חטא המרגלים, ומן הסתם היא מהווה (יחד עם שאר הפרשיות שבסוף הפרשה – ראו מי השילוח) תיקון מסוים לאותו חטא. כבר דברנו במאמר קודם על הקשר בין "ולא תתורו" למרגלים שבמקום לתור את
מורך בלב מששבו המרגלים וישיבו דבר אל משה ואל כל העדה, כל אשר דברו באותה שעה, הכל אמת היה וידוע היה לכל העם. שכן הכל יודעים היכן עמלק יושב ומה הוא עמלק לישראל, והכל יודעים את האמוריים שגיבורים הם, וכן
למה דווקא יהושע וכלב פורשים מחבורת המרגלים? מדוע מתפלל משה על יהושע דווקא? נראה מן הכתובים שלא הרי כלב כהרי יהושע – כלב מתחילתו הולך לו בדרכו העצמאית כי "רוח אחרת עמו": הוא לבדו בא לחברון כדברי רבותינו (וכנראה מן הכתוב (יד,כד)
השרש תור מופיע בתורה רק בפרשתנו, כמה פעמים מסיפור המרגלים, אך, למרבה הפלא, מופיע הוא שוב בסוף הפרשה בהקשר אחר: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם. מתבקש על כן לדרוש את הקשר שבין העניינים, והדבר הפשוט
זכורים לכול שני הפסוקים מן הפרשה הנאמרים בשעת הוצאת ספר תורה – "ויהי בנסוע הארון ויאמר משה: קומה ה' ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך", "ובנוחה יאמר: שובה ה' רבבות אלפי ישראל". כשכותבים את שני הפסוקים האלה בספר תורה, עושים להם
וענוָתך תרבני כך אמר דוד (תהלים יח): 'וימינך תסעדני וענותך תרבני' – כלומר: מי שזוכה לענוה שכולה אמת ולשם שמים, זוכה לגדולה שאין למעלה הימנה. צא ולמד ממשה רבינו שהכתיבה עליו תורה: 'והאיש משה ענו מאד, מכל האדם אשר על