פרשת השבוע והמועד

כח. ליום כ"ח ניסן. דיברנו בנצח-והוד-שבגבורה על יצחק כמשפיע על סביבותיו, בלא לזוז ממקומו העצמי (אשר הוא עיקר עניינו ומידתו). היום ביסוד שבגבורה, נדבר על המשפיע המרכזי בגבורה, היסוד שבקו האמצעי ובסוף המידות הקצוות (כהמשך

השבתת השאור של ערב פסח מקדימה את ליל הפסח אשר בו נפתח הפה להיות פה-סח, "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", חוש הדיבור של חדש ניסן (עפ"י ספר יצירה) עומד כעת על מילויו, כמו הסהר-הירח, וכולנו מסובים דרך חירות כבני

פסח כידוע משמעו דילוג. "...זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" – כביכול באורח פלא דילג המשחית במרוצתו השועטת ועקף את בתינו למראה הדם אשר על פתחי הבתים [ובמישור אחר:

פרשת צו, בחציה הראשון, מתייחסת כמובן לפרשת ויקרא ומשלימה את פרטי מעשה הקרבנות כסדרן בפרשת ויקרא, מלבד השלמים שבאו כאן בסוף הסדר, בעוד ששם מקומם בין המנחה לחטאת. בפרשת ויקרא עוסקים בעיקר במביאים, בסיבת ההבאה ובמינו של הקרבן, ואילו כאן

ט. יום ועש"ק מצורע ושבת הגדול ח' ניסן, נשיא מנשה גמליאל בן פדהצור. מנשה בכור יוסף הוא 'יוסף שביוסף',[1] יסוד שביסוד, 'זכר שבזכר', ושמו מעיד עליו שיש בו נטייה לניתוק (כמו גיד הנשה), וכדברי יוסף בלידתו "כי נשני אלקים את כל

גד בכור זלפה שפחת לאה, משמש כפי הנראה ליהודה-דוד-המלך הגובר בבני לאה, כעין 'קומנדו' – יחידה מיוחדת למבצעים נועזים – לפעמים בעורף האויב – הדורשים כושר מעולה, נחרצות, זריזות יתרה, ויכולת הֵעלמות בלא להשאיר עקבות. כדברי רבותינו זלפה אמו צעירה

ויקהל משה עולה מלכות. מלכות היא כידוע הספירה האחרונה, ועניינה הארץ התחתונה (לעומת שאר הספירות שהן 'שמיימיות' ביחס אליה); המציאות כפי שהיא (לעומת המהות); העם לעומת המלך; ובעצם, הבריאה כולה לעומת בוראה, שבראה כדי לממש או לבטא את מידת מלכותו,

אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה וגו'. וברש"י (ממדרש תנחומא): המשכן משכן – שני פעמים – רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהם של ישראל. [ורמז רמזו: משכן עולה 410, כמנין שנות בית ראשון; המשכן עם 5

בספירת העומר מתחיל כעת השבוע השני, שבוע הגבורה. בעזרת ה' שהביאנו עד הלום, נמשיך כדרכנו להתבונן בסיפורי האבות על מנת להפיק תובנות פרטיות, דבר יום ביומו, המתקשרות לענין המלכות שהיא עיקר ענייננו כאן והיא גם היא מגמת פניה של הספירה

מחולות מידת ישראל שהם דבקים באלוקיהם דבק אמת ושלא להנאת עצמם. כיון שסורחים ופורשים מאלוקיהם לשעה, מיד נעשים אדוקים בעבודה זרה יותר מן העכו"ם, ואפילו רואים אחר כך שאין ממש בעבודה זרה שבחרו להם ועתידים ליתן עליה דין קשה, לא

הרושם הראשון העולה מקריאה פשוטה בפסוקים (שמות לד,כז-כח), הוא ש'ויכתב' מוסב על משה, אשר הוא הנושא בפסוק כח, ואשר לשם כתיבה זו שהה בהר "עם ה'" ארבעים יום ולילה ונתקדש גופו מאכילה ושתיה, ועל הכתיבה הזו נצטווה בפסוק כז. ואולם

הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך – ואם כן מהו זה שאומר המלך בסוף מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן? ולומר שהחליף רצונו אינו נראה, כי תגובתו נשמעת אותנטית לגמרי. גם ידוע שהמגילה