פרשת השבוע והמועד

אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה וגו'. וברש"י (ממדרש תנחומא): המשכן משכן – שני פעמים – רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהם של ישראל. [ורמז רמזו: משכן עולה 410, כמנין שנות בית ראשון; המשכן עם 5

עניין פרה אדומה לפי פשוטם של דברים, הוא רמז-כפרה-בשורש של החטא הקדמון שהביא לעולם מיתה וטומאת מת, היינו טמטום של יאוש וחידלון לנוכח המוות האופף את הכול, ו'מדביק' את כל הבא במגע קרוב עמו; התחושה של תוקפו הנראה-כמוחלט של חוק

ויקהל משה עולה מלכות. מלכות היא כידוע הספירה האחרונה, ועניינה הארץ התחתונה (לעומת שאר הספירות שהן 'שמיימיות' ביחס אליה); המציאות כפי שהיא (לעומת המהות); העם לעומת המלך; ובעצם, הבריאה כולה לעומת בוראה, שבראה כדי לממש או לבטא את מידת מלכותו,

רמזי תשובה במעשה הפרה במצוה זו של פרה אדומה הורתה לנו התורה את דרך התשובה הגמורה לאחר החטא, וכיצד מסלקין את החטא שלא ישאיר אחריו שום רושם כלל. אדם שנכשל בחטא, אפילו מתחרט עליו אחר כך ועוזבו, הרי החטא כבר

לאחר סילוק הדעת מכל הרעיונות של השנה הקודמת, נולד רעיון חדש לקראת ניסן שבו יוצאים ממצרים ומתחילה מלכות (ר"ה למלכי-מלכות ישראל, ונלמד זאת מיציאת מצרים בריש מס' ר"ה). הרעיון החדש הוא אם כן – איך 'ללבוש מלכות' ולהפעיל אותה במציאות,

הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך – ואם כן מהו זה שאומר המלך בסוף מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן? ולומר שהחליף רצונו אינו נראה, כי תגובתו נשמעת אותנטית לגמרי. גם ידוע שהמגילה

הרושם הראשון העולה מקריאה פשוטה בפסוקים (שמות לד,כז-כח), הוא ש'ויכתב' מוסב על משה, אשר הוא הנושא בפסוק כח, ואשר לשם כתיבה זו שהה בהר "עם ה'" ארבעים יום ולילה ונתקדש גופו מאכילה ושתיה, ועל הכתיבה הזו נצטווה בפסוק כז. ואולם

מחולות מידת ישראל שהם דבקים באלוקיהם דבק אמת ושלא להנאת עצמם. כיון שסורחים ופורשים מאלוקיהם לשעה, מיד נעשים אדוקים בעבודה זרה יותר מן העכו"ם, ואפילו רואים אחר כך שאין ממש בעבודה זרה שבחרו להם ועתידים ליתן עליה דין קשה, לא

בספר הזוהר מציינים את העובדה שלא נזכר משה בשמו בכל פרשת תצוה – מה שאין כיוצא בזה בכל פרשיות התורה מאז שנולד משה, מלבד כמה פרשיות בספר דברים בהם הוא עצמו המדבר – וקושרים זאת לדבריו אל ה' לאחר מעשה

שקלים שנתו של המקדש מתחילה כידוע בניסן – שהוא ראש השנה לחדשים (וחידושים בכלל – ראה במבוא), לרגלים, ולמלכות ישראל – וכן הוא "ראש השנה לתרומת שקלים" (ראש השנה פרק א'). שכל צורכי קרבנות הציבור נעשים מן הכסף החדש המובא

'ואתה תצוה' עולה 'בראשית', ומכוון יפה לצירוף (מצירופי בראשית שבתיקוני הזהר): בית-אֹשר, שכן 'ואתה' עולה 'בית', ו'תצוה' עולה 'אשר'. מתבקש אפוא לקשור את פרשתנו למעשה בראשית.

המשפט הראשון, משפט עבד עברי, מכוּון ומתייחס לדיבר הראשון – "אנכי… אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". לפיכך מדבר ירמיהו (פרק לד – הפטרת הפרשה) רגע לפני החורבן על הברית שנכרתה עם יציאת מצרים (ייתכן שהכוונה לברית סיני שמוזכרת בסוף