פרשת השבוע והמועד

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען"   בניגוד לעשו שהלך "אל ארץ" – אל מרחבי ארץ ללא פחד וללא התקשרות למורישיו, ונאחז בה, כמפורש בסוף הפרשה הקודמת, הרי יעקב נשאר בארץ מגורי אבותיו ("שראוי לאדם לגור בעיר אבותיו לכבוד

לאורך כל דרכו של יוסף, החן והיופי כמו צוררים זה לזה: כשיוסף נושא חן ואהוב אצל אביו, הוא (וגם אביו) נוטה לממש את העובדה: מתייפה בכתונת פסים, נוקט בעמדת ביקורת כלפי אחיו הנופלים ממנו, ושבוי או שרוי בחלומות של גדולה

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו וגו' כולנו מכירים את מאמר חז"ל (במסכת שבת קיט,ב) "שני מלאכי השרת מלווים לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע, כשבא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומיטה מוצעת,

ישנם שלושה מלים, או צירופי מלים, המשלימים את יעקב לישראל בגימטריא ובאופן ענייני: יעקב שטן = ישראל יעקב בן רבקה = ישראל יעקב פכים קטנים = ישראל. השטן הלוא הוא שרו של עשו, זה "האיש" שנאבק עם יעקב במשך לילה

  ויחלום והנה סולם מוצב ארצה… והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו – והנה ה' נצב עליו וגו' על מי ניצב ה', על הסולם (כדעת רמב"ם במו"נ א,טו) או על יעקב (כנראה מרס"ג)? רבי יוסף בכור שור הביא את שני

  ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים. לדברי רבותינו, היה זה ביום מותו של אברהם, והנערים, לפי חשבון השנים, היו בני חמש עשרה – הגיל המתאים להיכנס לתלמוד, כפי ששנינו במסכת אבות.

  נראה כי הפטרת תולדות – וספר מלאכי כולו – משלימה את הפרשה בכך שמתארת כיצד נראית פנימיות בלי חיצוניות; איך נראה יעקב כאשר הוא מזניח את תחום המעשה – את 'עשו' שבתוכו. במעבר בין בית ראשון לבית שני, כאשר

  יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים שהרי שיחתו של העבד שניים ושלושה דפים בתורה וחוזר הכתוב ושונה בה, ואילו דם השרץ שהוא כבשרו מגופי תורה, ואינו נלמד אלא מריבוי אות אחת (עפ"י בראשית רבה ס,ח). אם כך

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר: הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי? נראה שאין זה שינוי מפני דרכי שלום גרידא, כדי למנוע פגיעה, אלא שינוי מהותי היוצר

ברכת "ויתן לך האלוקים מטל השמים..." היא בעיקרה 'ברכת יצחק', שמצד אופיו העצמי הוא "איש שדה" הזורע ונאחז בארץ, על כן רוב הברכה עוסקת במשמני הארץ ורוב דגן ותירוש, במלכות ושליטה בארץ, ואותה ייעד יצחק לעשו בכורו, איש המעשה-בשדה. וכשיעקב

"ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו… ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען" וגו' – מן הלשון משמע שהיזמה היתה בעיקר של תרח, אבל היציאה בפועל מיוחסת לשניים – "ויצאו אתם" –

כשנולד נח אמר עליו אביו: "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'". ונשאלת השאלה: היכן התממשה תקווה זו (שאלמלא נתממשה לא היתה תקוות שוא נכתבת בתורה), והלוא דווקא בימיו חרב הכל?! ואמנם נאמר בהמשך שהיה "איש האדמה"