פרשת השבוע והמועד

שבוע הנצח עומד באמצע הספירה, וכך יום הנצח בכל שבוע (והשנה – תשע"ו – גם באמצע ימי בראשית). אמנם תפארת-יעקב נחשבת בדרך כלל גוף ומרכז מידות הלב, וכמובן ההוד קובע ברכה לעצמו בזכות ל"ג בעומר, אבל עם כל זה "אמצעי

בחסד שבתפארת נדבר על יציאתו-הליכתו של יעקב לדרכו לחרן, כשהוא מצויד בברכת אברהם ככתוב. בשבוע הראשון לספירה אִפיַינּו את חסד-אברהם, ותחילתו בפרט, בהליכתו-התפשטותו. כאן פותח יעקב (המפואר וממוזג גם במידת

הנגעים כאב-טיפוס למחלות בכלל במובן מסוים נכון לומר שפרשיות הנגעים מתייחסות בעצם למכלול סוגי המחלות בתורה. בפרשת בשלח, לאחר המתקת מי מרה, נאמר: אם שמע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי

ידוע מדרש רבותינו בגמרא (יומא פה,ב) "וחי בהם – ולא שימות בהם", ללמד על פיקוח נפש שדוחה את השבת ואת שאר המצוות, מלבד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים שבהם "יהרג ואל יעבור", אם ממקרא אם מסברא. ונשאלת השאלה: הרי

כח. ליום כ"ח ניסן. דיברנו בנצח-והוד-שבגבורה על יצחק כמשפיע על סביבותיו, בלא לזוז ממקומו העצמי (אשר הוא עיקר עניינו ומידתו). היום ביסוד שבגבורה, נדבר על המשפיע המרכזי בגבורה, היסוד שבקו האמצעי ובסוף המידות הקצוות (כהמשך

נכון ומתבקש לומר כי גם "קרבנו" הנורא של אהרן בו ביום במיתת שני בניו וקבלת הדין שלו בדממה, גם הוא נמשך ממעשה העגל, וכפי שאכן העירו חכמינו על הפסוק הנזכר "אין השמדה אלא כילוי בנים (שנאמר ואשמיד פריו ממעל)"

בספירת העומר מתחיל כעת השבוע השני, שבוע הגבורה. בעזרת ה' שהביאנו עד הלום, נמשיך כדרכנו להתבונן בסיפורי האבות על מנת להפיק תובנות פרטיות, דבר יום ביומו, המתקשרות לענין המלכות שהיא עיקר ענייננו כאן והיא גם היא מגמת פניה של הספירה

השבתת השאור של ערב פסח מקדימה את ליל הפסח אשר בו נפתח הפה להיות פה-סח, "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", חוש הדיבור של חדש ניסן (עפ"י ספר יצירה) עומד כעת על מילויו, כמו הסהר-הירח, וכולנו מסובים דרך חירות כבני

באות ט"ו דוּבַּר על מחיית עמלק (הגס) הקודמת להעמדת מלך מבית דוד – ורמוזה בהשבתת השאור של ערב פסח, בטרם התקדש חג, בו מופיע בכבודו המלך ה' בתוך מצרים ונעשים כל ישראל בני מלכים, 'בני חורין' שמלכם בראשם – ועל

בהוד שבנצח נציין את קרני ההוד של משה, שזכה להם ברדתו מהר סיני בשלישית ושני הלוחות האחרונים, "לוחות של בעלי תשובה" בידו, ככתוב בסוף סדר כי-תשא. בדרך כלל הנצח נחשב כח מופנם, לעומת ההוד הניכר על הפנים, כאשר התוך יוצא

פסח כידוע משמעו דילוג. "...זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" – כביכול באורח פלא דילג המשחית במרוצתו השועטת ועקף את בתינו למראה הדם אשר על פתחי הבתים [ובמישור אחר:

פרשת צו, בחציה הראשון, מתייחסת כמובן לפרשת ויקרא ומשלימה את פרטי מעשה הקרבנות כסדרן בפרשת ויקרא, מלבד השלמים שבאו כאן בסוף הסדר, בעוד ששם מקומם בין המנחה לחטאת. בפרשת ויקרא עוסקים בעיקר במביאים, בסיבת ההבאה ובמינו של הקרבן, ואילו כאן