בהכנות לקראת המפגש של יעקב עם עשו אחיו, לאחר שחצה את המחנות לשניים, לאחר שהתפלל יעקב לה' שיצילנו מידי אחיו ולאחר המנחה הנדיבה שהכין על מנת לרצות אותו – הוא משלח את כולם מעל פניו. הוא מעביר את נשיו, שפחותיו

וידבר דוד לה' את דברי השירה הזאת ביום הציל ה' אותו מכף כל אויביו ומכף שאול – והנה שאול ממשיך ללוות אותנו עד קרוב לסוף הספר (ראה מאמר מד), ולאו דווקא לגריעותא (כמבואר שם). מצד אחד שאול הנזכר בשמו למול

בסוף מאמר מב עלתה לנו האפשרות שמרד אבשלום (ואחיתופל) בחברון בירת יהודה (ומקום הולדת אבשלום), נשען ביסודו על שבט יהודה, שיש בלבו על דוד שעזב את חברון ופניו אל ה'ממלכתיות' (שמייצגת ירושלים), ואינו מבליט את יהודה הגובר באחיו ולו המלוכה.

כפי הנראה אמנון משמעו נאמן או אָמוּן לינון. ינון או נין הוא כידוע יורש עצר (כמו "לי ולניני ולנכדי" באבימלך, "נין ונכד" ביהויכין, ו"לפני שמש ינון שמו" במזמור (עב) לשלמה), ונאמן לינון (או לנון) הוא אם כן הנועד למלכות. כמו

מפיבושת שמו מעיד עליו שהוא קרוב ברוחו ובאופיו לאיש בושת דודו המולך תחת שאול, וכן שניהם סמוכים זה לזה בדברי הימים-(א ט,מ-מא, ושם קרוי איש בושת אשבעל ומפיבושת מריב בעל). הבושה והצניעות היא תכונתו המובהקת של שאול עצמו, והמנוגדת לאופי

שבת פרשת שופטים, הרביעית בשבע-של-נחמה, עומדת בספירות כנגד מדת הנצח, הרביעית בשבע המידות-הספירות, ובמובן מסוים המרכזית או האמצעית שבהן. לאחר שלושת שבתות הנחמה (שכנגד שלשת האבות) החלות בחדש אב, ובהן שורשי הנחמה,

ויבאו כל שבטי ישראל אל דוד חברונה, ויאמרו לאמר: הננו עצמך ובשרך אנחנו. (ה,א) מקריאה בסיפור המקביל בדברי הימים (א' יב,כד-מא), מתברר שלא רק נציגי השבטים באו, אלא אוכלוסין רבים ועצומים, ומן הרחוקים באו יותר מאשר מן הקרובים. וכך פותח הכתוב

ויקונן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יונתן בנו. ויאמר ללמד בני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר. הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים. לא לגמרי ברורים דברי הכותרת הזאת לקינה (המתחילה ב"הצבי ישראל"), ורבו בה הפירושים.

כדברי הרמב"ם ז"ל בהקדמת חיבורו הגדול, דוד (ובית דינו) הוא המקבל משמואל. ואם כן, כאן במות שמואל נמסרה לדוד שלשלת הקבלה, והוא מעתה ראש ראשון בחכמה-של-תורה, ואיתא במדרש-שמואל שדוד סיכן עצמו והשתתף בלווייתו והספדו של שמואל. שאמר: הורג או נהרג,

פרק כ"א (וגם הפרשה במסורה) מתחיל "ויקם וילך ויהונתן בא העיר", אשר לכאורה שייך לסיום הסיפור הקודם. ונראה מכך שזהו הרקע לסיפור אחימלך, כי לא יצא דוד מן העיר המיושבת (אליה חוזר יהונתן), אלא מן השדה בו נפגשו, ולכן ללא

פעמיים אומר שאול חטאתי, בפעם הראשונה (טו,כד) הוא מוסיף: "כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע בקולם", ואילו בפעם השניה (שם ל) אומר הוא "חטאתי" בלי תוספת הסבר והאשמת העם; בראשונה הוא עדיין מצפה למחילה

ספר שמואל המזריח מלוכה בישראל עד שלא שקעה שמשם של שופטים, סומך יתדותיו על חנה אם שמואל. נראה כי אף אלקנה אישה העולה עם משפחתו לשילה מימים ימימה מפנה לה את ה"מזרח" והופך לה למשנה...