הצעה דרשנית ליציאת משפחת אברם מאור כשדים / ר' עודד כיטוב
"ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו… ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען" וגו' – מן הלשון משמע שהיזמה היתה בעיקר של תרח, אבל היציאה בפועל מיוחסת לשניים – "ויצאו אתם" –
"ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו… ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען" וגו' – מן הלשון משמע שהיזמה היתה בעיקר של תרח, אבל היציאה בפועל מיוחסת לשניים – "ויצאו אתם" –
כשנולד נח אמר עליו אביו: "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'". ונשאלת השאלה: היכן התממשה תקווה זו (שאלמלא נתממשה לא היתה תקוות שוא נכתבת בתורה), והלוא דווקא בימיו חרב הכל?! ואמנם נאמר בהמשך שהיה "איש האדמה"
ונח מצא חן… אלה תולדות נח… עשה לך תיבה… ניתן לדרוש: כל המסופר בהמשך הוא תולדה של נח, ה'תיבה'-המלה, מלת המפתח שמצא נח מתוך עצמו, ה'מוטו' שלו המדריך אותו ושומר על יציבותו ושפיותו בתוך המבול של המלים שאיבדו את תוקפן
א – ירח בול, גמר בניין שלמה חודש מרחשון, ככל החודשים ה"חסרים", האור המיוחד לו באורות-המקדש, טמיר ונעלם, וצריך התבוננות יתרה לגלותו, להפיק "הלכות מרובות" מן ה"מקרא המועט", מהם נקח חיזוק ידיים לכינון עבודת המקדש. במקרא מצויין מרחשון, כחודש שבו
מעשה שבא ר' משה ליב לחדר שתינוקות של בית רבן לומדים שם תורה לפני רבם. אותו היום, יום השוק היה, ולא נכנס רבם לחדר ללמד לתלמידיו. מלמד זה אינו יכול להתקיים על שכר למוד שהוא מקבל. ביום השוק עומד הוא
בעשרה מאמרות נברא העולם (משנה אבות ה,א). ו"בראשית" נמי (= גם) מאמר הוא" (בבלי, ראש השנה לב,א). ועליו נתכוונו רז"ל בפרק הבונה (שבת קד,א) כשדרשו "מ"ם סתומה – מאמר סתום" (מהרש"א שם), כי לא מפורש בו "ויאמר" כמו בתשעת המאמרות
וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר: הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי? נראה שאין זה שינוי מפני דרכי שלום גרידא, כדי למנוע פגיעה, אלא שינוי מהותי היוצר
עונה אחת יש בשנה, שבה השיירות יוצאות מירושלים מצויות תדיר. כלומר, בכל שנה ושנה. ואיזוהי? זו עונת לקיטת האתרוגים שבסוף הקיץ, שבה יוצאים סוחרי האתרוגים שבעיר לפרדסים אשר ביפו ובסמוך לה ולכל שאר המקומות בארץ שהפרדסים מצויים שם ושוהים שם
ידוע כי שלושת חגי תשרי עומדים כנגד שלושת המוחין – חכמה בינה ודעת: ראש השנה שבו נברא אדם (אשר "על שם חכמתו נקרא", וכענין הכתוב "אדמה לעליון") בראשית-חכמה (כתרגום ירושלמי), ובו נקצבים לו חיים (=חכם בגי', וככתוב "החכמה תחיה בעליה"), הוא
(מתוך חוברת 'בית הלל' מס' 10) תשובת האדם אל אלוהיו היא תמורה יסודית בנפש, והיא אמורה להטביע את רישומה על מעשיו. אף על פי שתנועת השיבה מתרחשת בראש ובראשונה בהכרה וברגש, אחד משלביה מתחולל בלשון. על פי הרמב"ם, אין די
רגיל בפי צדיקי אמת, כי בתשעה באב מי יכול לאכול, וביום הכיפורים מי צריך לאכול. נראה כי חלקו האחרון של המשפט הזה עולה מלשון חכמים בפרק יום הכפורים (יומא עד,ב).
תשובה קדמה לעולם – נראה שאין מדובר רק בקדימה בזמן, אלא גם בהקדמה לעולם. כפי שהתורה, שגם היא קדמה לעולם (אלפיים שנה, כפי שדרשו רז"ל מן הפסוק במשלי "ואהיה אצלו אמון... שעשועים יום יום", יומו של הקב"ה אלף שנים והרי