בלידת שמואל מתוך תפילת חנה העקרה יש תוספת קומה על קומת אדם שבנו האימהות אף הן מתוך עקרות ותפילה. אפשר לומר שהאימהות ילדו ("אחורנית") את זה שהורים לא היו לו – את "אדם" בכך שילדו את בני ישראל הקרויים אדם (יחזקאל

ידוע שנחלקו בגמרא (סנהדרין כ,ב) רב ושמואל אם "לא נאמרה פרשה זו – של משפט המלך – אלא לאיים עליהם", או ש"כל האמור בפרשת המלך, מלך מותר בו". נפסקה ההלכה כשמואל – וכר' יוסי הסובר גם הוא כך – שהמלך

מכלל הגוים אשר הניח ה' בארץ ולא נתנם ביד יהושע, "למען נסות בם את ישראל השומרים הם את דרך ה' ללכת בם כאשר שמרו אבותם, אם לא", כאמור בהקדמת ספר שופטים (ב,כב-כג), נמנים ראשונים (שם ג,ג) חמשת סרני פלשתים, נראה

שמואל ובית עלי (כ"ז סיון)   ה – וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי (א,כה). לדברי רבותינו (בברכות לא,ב) מסתתר כאן אירוע דרמטי: בהוראת שמואל-הנער שחטו ההורים את הפר (שלא כנהוג – וכמצות עלי – שהכהן הוא השוחט),

.."על פי ה' ייסעו ועל פי ה' יחנו";"...וייסעו מהר ה'" (במדרש: "כתינוק הבורח מבית הספר") - שתי תפיסות מנוגדות - הילכו שתיהן יחדיו?

ספר שמואל הוא ספר המלכות. המלכות היא הנושא המרכזי העומד על הפרק בכל הספר, וקודם כל – לידת שמואל-האיש המושח שני מלכים [אשר הוא עצמו במידה מסוימת ממוצע בין מלך ובין שופט]; לאחר מכן בקשת המלך מצד העם והתגובות כלפיה,

באמצעיתו של אייר, בי"ד ובי"ח בו – שתי הילולות. חמישה ימים מפרידים ביניהן. זו של רבי מאיר בעל הנס בטבריה וזו של רבי שמעון בר יוחאי במירון. שניהם גדולי תלמידיו של רבי עקיבא – אבי התורה שבעל פה. זה בתורת הנגלה

פרשת פקודי היא הפרשה האחרונה בחומש שמות, והיא מופיעה אחרי שלוש פרשיות שעיקר עניינן הוא ציווי הקמת המשכן. התורה האריכה מאוד בפרטי הציווי על המשכן ובאופן הקמתו, ומפרשים רבים כבר התייחסו לאריכות זו ולמשמעותה.

ידוע שימות עולם חלוקים לשני אלפים תוהו – עד עת שהיה אברהם (שנולד ב-1948) בן 52 שנה (אשר קבלה בידינו שאז החל לעשות נפשות בחרן[1]) ; שני אלפים תורה (- משמע זמן שמסוגלים לקבל תורה כפי שהיא, "מן השמים", בלי