'כי יקרא קן צפור לפניך בדרך וגו' והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך' וגו'. לא אסרה תורה על האדם לצוד ציד-ציפור להנאתו, בכל תחבולה שהוא רואה

עיון קל בפרשה מראה שהיא עוסקת בעיקר בציבוריות, במוסדות הציבור – שופט, מלך, כהן-לוי ונביא – ובמלחמותיו, ולא מדובר בנושאים דתיים-חגיגיים מובהקים כבפרשת ראה, אלא בעניינים ארציים-מדיניים. מי שעולה ספק בלבו, ברבות עתים וימים של גלות בארץ-לא-לנו, אם היהדות היא

תמים תהיה עם ה' אלֹקיך – מצווה זו כתובה בתורה. 'התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר עתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו' – כך פירשה רש"י למצווה זו. כמה פיקחון עיניים, כמה

'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר, קרבה שנת השבע שנת השמטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא'. גדול מה שנאמר בפרשה זו יותר ממה שנאמר בפרשה שלפניה, שאילו כבר

המלה עקב נדרשת, כידוע בדברי רז"ל, כלפי "מצוות שאדם דש בעקביו". הדרוש הזה נראה רחוק במקצת אם לא שמים-לב גם להיפוכו החיובי, היינו ההליכה העקבית הרצופה והקבועה בעקבות ה' ומצוותיו, "עקב בצד אגודל", בלא להרפות ובלא לזלזל (-"לדוש בעקביים") בקטַנוֹת.

העלייה והנפילה כרוכות יחד אתה מוצא, דור ראשון של גאולי ה', דור דעה, דור אומרי 'נעשה ונשמע' ומקבלי תורה, דור בחוניו ובני רחומיו, לא כיסתה עליהם תורה על כל חטאותם; ולא עוד, אלא שכל חטא עוון ופשע אשר חטאו עוו

פרשת ואתחנן נקראת תמיד בשבת נחמו, הראשונה ל"שבע של נחמה" (שהיא כמובן כנגד חסד-אברהם), ונכון לבקש בפרשה עניינים הקשורים לנחמה (ולחסד ואהבה), ובכך, ממילא, לקשור בין הפרשה להפטרה.

הפרשה השבע-עשרה בסדר: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ואהבת… וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" – פרשה קצרה והרבה גופי תורה תלויין בה: קבלת עול מלכות שמים בכל עת תדיר, תלמוד תורה לבנים, תפילין ומזוזה – כל כולה הדרכה בעניין

הנחמה הכפולה, "נחמו נחמו", רומזת על שתי רמות של נחמה, והדבר הפשוט שעולה על הדעת בקשר לכך, הוא לא רק התנחמות במה שנשאר, בכך שגם לאחר החורבן "הותיר ה' לנו שריד כמעט" ו"לא עשה כלה את שארית יעקב", אלא גם

(מכתב המצורף למאמר)  ב"ה ב' במרחשון תשכ"ב, ירושלים ת"ו  לאהובי ידידי ד"ר יוסף קמנצקי לאוי"ט  אחדשה"ט באהלך  בפעם הזאת דייקתי לקיים הבטחתי במכתב הקודם. מצורפת בזו טיוטה ראשונה של מאמר השלום, שאני מברך על גמרה. אצפה עתה לקבל הערותיכם כדי

שבט בלשון הקודש הרי הוא חוטר, נצר, ענף צעיר היוצא מן העץ בתקופה זו, שכבר ירדו רוב גשמי שנה ועולה השרף באילנות המתחילים לחנוט פרותיהן. כל כוח העץ הקשה מצוי בחוטר, האזרח הרענן, ועם זאת הוא מראה סימני חיים ומעיד

מה פשר הסימנים שעשו ביניהם יעקב ורחל? הלוא, כידוע, טביעות עין – אפילו בחפץ שאין לו עינים… – עדיפה מסימנים, ומה עוד בין שני אוהבים בנפש?! ועוד, חז"ל מתארים שאנשי המקום, שהיו בסוד הענין, השתדלו בכל כוחם לרמוז ליעקב על