נראה כי הפטרת תולדות – וספר מלאכי כולו – משלימה את הפרשה בכך שמתארת כיצד נראית פנימיות בלי חיצוניות; איך נראה יעקב כאשר הוא מזניח את תחום המעשה – את 'עשו' שבתוכו. במעבר בין בית ראשון לבית שני, כאשר

ברכת "ויתן לך האלוקים מטל השמים..." היא בעיקרה 'ברכת יצחק', שמצד אופיו העצמי הוא "איש שדה" הזורע ונאחז בארץ, על כן רוב הברכה עוסקת במשמני הארץ ורוב דגן ותירוש, במלכות ושליטה בארץ, ואותה ייעד יצחק לעשו בכורו, איש המעשה-בשדה. וכשיעקב

  יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים שהרי שיחתו של העבד שניים ושלושה דפים בתורה וחוזר הכתוב ושונה בה, ואילו דם השרץ שהוא כבשרו מגופי תורה, ואינו נלמד אלא מריבוי אות אחת (עפ"י בראשית רבה ס,ח). אם כך

וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר: הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי? נראה שאין זה שינוי מפני דרכי שלום גרידא, כדי למנוע פגיעה, אלא שינוי מהותי היוצר

"ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו… ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען" וגו' – מן הלשון משמע שהיזמה היתה בעיקר של תרח, אבל היציאה בפועל מיוחסת לשניים – "ויצאו אתם" –

ונח מצא חן… אלה תולדות נח… עשה לך תיבה… ניתן לדרוש: כל המסופר בהמשך הוא תולדה של נח, ה'תיבה'-המלה, מלת המפתח שמצא נח מתוך עצמו, ה'מוטו' שלו המדריך אותו ושומר על יציבותו ושפיותו בתוך המבול של המלים שאיבדו את תוקפן

כשנולד נח אמר עליו אביו: "זה ינחמנו ממעשנו ומעצבון ידינו מן האדמה אשר אררה ה'". ונשאלת השאלה: היכן התממשה תקווה זו (שאלמלא נתממשה לא היתה תקוות שוא נכתבת בתורה), והלוא דווקא בימיו חרב הכל?! ואמנם נאמר בהמשך שהיה "איש האדמה"

מעשה שבא ר' משה ליב לחדר שתינוקות של בית רבן לומדים שם תורה לפני רבם. אותו היום, יום השוק היה, ולא נכנס רבם לחדר ללמד לתלמידיו. מלמד זה אינו יכול להתקיים על שכר למוד שהוא מקבל. ביום השוק עומד הוא

א – ירח בול, גמר בניין שלמה חודש מרחשון, ככל החודשים ה"חסרים", האור המיוחד לו באורות-המקדש, טמיר ונעלם, וצריך התבוננות יתרה לגלותו, להפיק "הלכות מרובות" מן ה"מקרא המועט", מהם נקח חיזוק ידיים לכינון עבודת המקדש. במקרא מצויין מרחשון, כחודש שבו

בעשרה מאמרות נברא העולם (משנה אבות ה,א). ו"בראשית" נמי (= גם) מאמר הוא" (בבלי, ראש השנה לב,א). ועליו נתכוונו רז"ל בפרק הבונה (שבת קד,א) כשדרשו "מ"ם סתומה – מאמר סתום" (מהרש"א שם), כי לא מפורש בו "ויאמר" כמו בתשעת המאמרות

רגיל בפי צדיקי אמת, כי בתשעה באב מי יכול לאכול, וביום הכיפורים מי צריך לאכול. נראה כי חלקו האחרון של המשפט הזה עולה מלשון חכמים בפרק יום הכפורים (יומא עד,ב).

עונה אחת יש בשנה, שבה השיירות יוצאות מירושלים מצויות תדיר. כלומר, בכל שנה ושנה. ואיזוהי? זו עונת לקיטת האתרוגים שבסוף הקיץ, שבה יוצאים סוחרי האתרוגים שבעיר לפרדסים אשר ביפו ובסמוך לה ולכל שאר המקומות בארץ שהפרדסים מצויים שם ושוהים שם