מפיבושת שמו מעיד עליו שהוא קרוב ברוחו ובאופיו לאיש בושת דודו המולך תחת שאול, וכן שניהם סמוכים זה לזה בדברי הימים-(א ט,מ-מא, ושם קרוי איש בושת אשבעל ומפיבושת מריב בעל). הבושה והצניעות היא תכונתו המובהקת של שאול עצמו, והמנוגדת לאופי

שבת פרשת שופטים, הרביעית בשבע-של-נחמה, עומדת בספירות כנגד מדת הנצח, הרביעית בשבע המידות-הספירות, ובמובן מסוים המרכזית או האמצעית שבהן. לאחר שלושת שבתות הנחמה (שכנגד שלשת האבות) החלות בחדש אב, ובהן שורשי הנחמה,

ויבאו כל שבטי ישראל אל דוד חברונה, ויאמרו לאמר: הננו עצמך ובשרך אנחנו. (ה,א) מקריאה בסיפור המקביל בדברי הימים (א' יב,כד-מא), מתברר שלא רק נציגי השבטים באו, אלא אוכלוסין רבים ועצומים, ומן הרחוקים באו יותר מאשר מן הקרובים. וכך פותח הכתוב

ויקונן דוד את הקינה הזאת על שאול ועל יונתן בנו. ויאמר ללמד בני יהודה קשת, הנה כתובה על ספר הישר. הצבי ישראל על במותיך חלל איך נפלו גבורים. לא לגמרי ברורים דברי הכותרת הזאת לקינה (המתחילה ב"הצבי ישראל"), ורבו בה הפירושים.

כדברי הרמב"ם ז"ל בהקדמת חיבורו הגדול, דוד (ובית דינו) הוא המקבל משמואל. ואם כן, כאן במות שמואל נמסרה לדוד שלשלת הקבלה, והוא מעתה ראש ראשון בחכמה-של-תורה, ואיתא במדרש-שמואל שדוד סיכן עצמו והשתתף בלווייתו והספדו של שמואל. שאמר: הורג או נהרג,

פרק כ"א (וגם הפרשה במסורה) מתחיל "ויקם וילך ויהונתן בא העיר", אשר לכאורה שייך לסיום הסיפור הקודם. ונראה מכך שזהו הרקע לסיפור אחימלך, כי לא יצא דוד מן העיר המיושבת (אליה חוזר יהונתן), אלא מן השדה בו נפגשו, ולכן ללא

פעמיים אומר שאול חטאתי, בפעם הראשונה (טו,כד) הוא מוסיף: "כי עברתי את פי ה' ואת דבריך, כי יראתי את העם ואשמע בקולם", ואילו בפעם השניה (שם ל) אומר הוא "חטאתי" בלי תוספת הסבר והאשמת העם; בראשונה הוא עדיין מצפה למחילה

ספר שמואל המזריח מלוכה בישראל עד שלא שקעה שמשם של שופטים, סומך יתדותיו על חנה אם שמואל. נראה כי אף אלקנה אישה העולה עם משפחתו לשילה מימים ימימה מפנה לה את ה"מזרח" והופך לה למשנה...

סיפור מלחמת יבש גלעד נראה כחורג לגמרי מן הזמן והמקום בתוך רצף סיפורי שאול: הרי רגע לפני פרידת שאול מאתו, מצווהו שמואל (לעיל י,ח): "וירדת לפני הגלגל, והנה אנכי יורד אליך להעלות עולות לזבוח זבחי שלמים, שבעת ימים תוחל עד בואי

בלידת שמואל מתוך תפילת חנה העקרה יש תוספת קומה על קומת אדם שבנו האימהות אף הן מתוך עקרות ותפילה. אפשר לומר שהאימהות ילדו ("אחורנית") את זה שהורים לא היו לו – את "אדם" בכך שילדו את בני ישראל הקרויים אדם (יחזקאל

ידוע שנחלקו בגמרא (סנהדרין כ,ב) רב ושמואל אם "לא נאמרה פרשה זו – של משפט המלך – אלא לאיים עליהם", או ש"כל האמור בפרשת המלך, מלך מותר בו". נפסקה ההלכה כשמואל – וכר' יוסי הסובר גם הוא כך – שהמלך

מכלל הגוים אשר הניח ה' בארץ ולא נתנם ביד יהושע, "למען נסות בם את ישראל השומרים הם את דרך ה' ללכת בם כאשר שמרו אבותם, אם לא", כאמור בהקדמת ספר שופטים (ב,כב-כג), נמנים ראשונים (שם ג,ג) חמשת סרני פלשתים, נראה