עיון קל בפרשה מראה שהיא עוסקת בעיקר בציבוריות, במוסדות הציבור – שופט, מלך, כהן-לוי ונביא – ובמלחמותיו, ולא מדובר בנושאים דתיים-חגיגיים מובהקים כבפרשת ראה, אלא בעניינים ארציים-מדיניים. מי שעולה ספק בלבו, ברבות עתים וימים של גלות בארץ-לא-לנו, אם היהדות היא
תמים תהיה עם ה' אלֹקיך – מצווה זו כתובה בתורה. 'התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר עתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו' – כך פירשה רש"י למצווה זו. כמה פיקחון עיניים, כמה
א – שובע שמחות החודש השביעי, חודש תשרי, נדרש בדברי חכמים לעניין שובע: "שביעי – שהוא משובע במצוות: שופר בתוכו, כיפור בתוכו, סוכה בתוכו, ערבה בתוכו. דבר אחר: שהוא משובע בכל: גרנות בתוכו, גיתות בתוכו, כל מיני מגדים בתוכו" (ילקוט
'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר, קרבה שנת השבע שנת השמטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא'. גדול מה שנאמר בפרשה זו יותר ממה שנאמר בפרשה שלפניה, שאילו כבר
(פורסם בעיתון 'שערים', כ' אב תשי"ד, לאחר פטירת הרבי רש"ש מאמשינוב) משמת ר' שמעון… אתמול שמענו את הבשורה הזו. ר' שמעון שלום האדמו"ר מאמשינוב זכר צדיק לברכה. אף הוא הלך מאתנו ואיננו. אילן גדול זה שבצל פארותיו חסינו, שמפירותיו אכלנו,
לא נראהו מעתה עוד, יושב על כיסא כבודו חומל כל איש מצוק ומר לב במאמר פיו. בספוג לתוך לבו צרתו של חברו ומחזיר ללב חברו תקווה ואמונה ביטחון והתחזקות היוצאים מתוך לבו להחיות נפשות נדכאות. לא נשמע עוד קולו בבוא
המלה עקב נדרשת, כידוע בדברי רז"ל, כלפי "מצוות שאדם דש בעקביו". הדרוש הזה נראה רחוק במקצת אם לא שמים-לב גם להיפוכו החיובי, היינו ההליכה העקבית הרצופה והקבועה בעקבות ה' ומצוותיו, "עקב בצד אגודל", בלא להרפות ובלא לזלזל (-"לדוש בעקביים") בקטַנוֹת.
העלייה והנפילה כרוכות יחד אתה מוצא, דור ראשון של גאולי ה', דור דעה, דור אומרי 'נעשה ונשמע' ומקבלי תורה, דור בחוניו ובני רחומיו, לא כיסתה עליהם תורה על כל חטאותם; ולא עוד, אלא שכל חטא עוון ופשע אשר חטאו עוו
הנחמה הכפולה, "נחמו נחמו", רומזת על שתי רמות של נחמה, והדבר הפשוט שעולה על הדעת בקשר לכך, הוא לא רק התנחמות במה שנשאר, בכך שגם לאחר החורבן "הותיר ה' לנו שריד כמעט" ו"לא עשה כלה את שארית יעקב", אלא גם
פרשת ואתחנן נקראת תמיד בשבת נחמו, הראשונה ל"שבע של נחמה" (שהיא כמובן כנגד חסד-אברהם), ונכון לבקש בפרשה עניינים הקשורים לנחמה (ולחסד ואהבה), ובכך, ממילא, לקשור בין הפרשה להפטרה.
הפרשה השבע-עשרה בסדר: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ואהבת… וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" – פרשה קצרה והרבה גופי תורה תלויין בה: קבלת עול מלכות שמים בכל עת תדיר, תלמוד תורה לבנים, תפילין ומזוזה – כל כולה הדרכה בעניין
. משה ועמו לעולם לא יפרדו. מאז נעשה משה רועה לישראל, קשר עמם קשר אל אהבה שלא תימוט לעולם. לא זז מהם יום אחד מלבד שלוש פעמים של ארבעים יום וארבעים לילה שעשה בהר, לא למענו כי אם למענם בלבד.