ארבעה ראשי פרקים הם בלימודנו בנושא זה ששמו מעמד הר-סיני: הזכות, הקניין, הייעוד, והאימונים. [הזכות] אנחנו מברכים בכל יום על התורה, ברכת התורה. (אני מניח שגם הנשים מברכות). ברכה אחת אנחנו מייחדים "ברוך אתה ה', נותן התורה". אחר כך באה ברכה שנייה:

לפי פשט המקרא, יתרו לפני מתן תורה בא. ואין בביקור הזה רמז על רצון לגיור והסתפחות אל תרבות אחרת, אלא הצהרת הזדהות עם הנרדף, והודיה לה' אלוקי המשפט והצדק, אלוקי אברהם (סבו של יתרו-בן-מדין-בן-קטורה) שלא נודע לו הוי"ה בשמו, אלא

ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. מָרִים אותיות מִריָם – וכפי שאמרו רבותינו (תענית ט,א) שהבאר בזכותה, שעל כן פסקו המים כאשר מתה בקדש-מדבר-צין ככתוב בפרשת חוקת, ונכון אם כן להניח שכאן, במרה, תחילתה של באר מרים.

יהודה איזנברג ניו יורק   מורי, זכרונו לברכה מורי לא למד מעולם בסמינר. הוא לא השתתף בהשתלמויות. בבית ספר לחינוך לא דרכה רגלו. הוא היה מורה. הוא השתלם כל ימיו. הוא חינך. תורה שהרביץ בנו בילדותנו – חיה בלבנו עד

רבי אברהם אליהו כי טוב זכר צדיק לברכה – הרבה פנים היו לו, ובשלש מהן הוא נגלה אלינו בכתביו: כמחנך-אוֹמֵן, כמְסַפר-אָמן וכסופר-אוּמן. המחנך-האוֹמֵן מכל המלאכות הרבות שבהן עסק רא"א כי טוב ז"ל (מהן מלאכות כפים, מהן עבודות שבכתיבה ובעסקי צבור)

שבט בלשון הקודש הרי הוא חוטר, נצר, ענף צעיר היוצא מן העץ בתקופה זו, שכבר ירדו רוב גשמי שנה ועולה השרף באילנות המתחילים לחנוט פרותיהן. כל כוח העץ הקשה מצוי בחוטר, האזרח הרענן, ועם זאת הוא מראה סימני חיים ומעיד

ניתן לומר שספר בראשית "בו נתעסק הקב"ה לברוא את עולמו" (כלשון המדרש), מתאר את הרצון או ה'ניסוי' הראשון שהעולם כולו יאיר מכבודו יתברך, ואת מין האדם החוזר שוב ושוב ומקלקל ופורע את עצת הבורא ומביאו להתנחם כביכול על בריאתו, ואילו

כשהיו ישראל נתונים בשעבוד קשה של מצרים, מוכים ולוקים נאנחים ונאנקים, ועינוייהם הלכו הלוך וגבור והנוגשים אצים: 'כלו מעשיכם - כאשר בהיות התבן'; - אז בא אליהם משה בדבר ה' וגולל לפניהם תכנית גאולה רחבה מני ים ומסוף העולם ועד סופו

בפרשת שמות מתחיל תיקון שובבים הנמשך ששה שבועות-פרשיות, שקבעו חכמי הדורות לתיקון הברית כנודע, וכולם כלולים בראש, בפרשת שמות, כרמוז בראשי התיבות ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה – שובבי”ם. ויש בענין זה פן אישי-פרטי ופן ציבורי-כללי. בפן האישי מדובר כמובן

"שלוש אבנים בונות שישה בתים" (ספר יצירה). כלומר מחיבור של שלוש אותיות שונות, אפשר לצרף שישה צירופים שונים ולהפיק שישה שורשים (וכן על זה הדרך "ארבע אבנים בונות עשרים וארבעה בתים" (שם) – האות הרביעית מכפילה ב-4 את מספר הצירופים

ראה זה פלא בהליכות אנוש על פני התבל: המיועדים לגאולה, עושים כל מה שבידם כדי לברוח מן הגאולה, ואילו הללו אשר כל עצמם אינם רוצים אלא להטיל כבלי שעבוד על הראשונים, דווקא הם מקרבים את קץ השעבוד ומביאים את הגאולים

ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל… ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם. יונתן בן עוזיאל, רש"י, ראב"ע ורד"ק, כולם פירשו זאת כהתנצלות על הקבורה, כלפי שמבקש לקוברו עם אבותיו. אך קשה שאם כן אין כאן מקומו, אלא בתחילת הפרשה כשקרא