"וחי בהם" / ר' עודד כיטוב
ידוע מדרש רבותינו בגמרא (יומא פה,ב) "וחי בהם – ולא שימות בהם", ללמד על פיקוח נפש שדוחה את השבת ואת שאר המצוות, מלבד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים שבהם "יהרג ואל יעבור", אם ממקרא אם מסברא. ונשאלת השאלה: הרי
ידוע מדרש רבותינו בגמרא (יומא פה,ב) "וחי בהם – ולא שימות בהם", ללמד על פיקוח נפש שדוחה את השבת ואת שאר המצוות, מלבד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים שבהם "יהרג ואל יעבור", אם ממקרא אם מסברא. ונשאלת השאלה: הרי
מתוך 'מכתבי התעוררות', תשע"ה. הכותרות אינן במקור לימוד תורה מחשבה עצמית עוד זאת אשר ביקשה נפשי להאיר לך, כי כל חכמי הדורות קנו חכמתם ביגיעה עצמית, ומעת אשר קבעו נפשם לעמל התורה גדלו והצליחו ועשו פרי, וצוותא ורב ותלמידים
השבתת השאור של ערב פסח מקדימה את ליל הפסח אשר בו נפתח הפה להיות פה-סח, "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", חוש הדיבור של חדש ניסן (עפ"י ספר יצירה) עומד כעת על מילויו, כמו הסהר-הירח, וכולנו מסובים דרך חירות כבני
פסח כידוע משמעו דילוג. "...זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" – כביכול באורח פלא דילג המשחית במרוצתו השועטת ועקף את בתינו למראה הדם אשר על פתחי הבתים [ובמישור אחר:
באות ט"ו דוּבַּר על מחיית עמלק (הגס) הקודמת להעמדת מלך מבית דוד – ורמוזה בהשבתת השאור של ערב פסח, בטרם התקדש חג, בו מופיע בכבודו המלך ה' בתוך מצרים ונעשים כל ישראל בני מלכים, 'בני חורין' שמלכם בראשם – ועל
בהוד שבנצח נציין את קרני ההוד של משה, שזכה להם ברדתו מהר סיני בשלישית ושני הלוחות האחרונים, "לוחות של בעלי תשובה" בידו, ככתוב בסוף סדר כי-תשא. בדרך כלל הנצח נחשב כח מופנם, לעומת ההוד הניכר על הפנים, כאשר התוך יוצא
טהרת המצורע שבפרשתנו, הנקראת בשנה זו בשבת הגדול הסמוכה לפסח, נכון לדורשה כלפי יציאתנו מן המצר הרע ו"מכל חולי וכל מדוי מצרים-הרעים", שהם כלל הנגעים ומיני הצרעת המיוחסים למצרים. מכות ומדוה מצרים דבקו גם בנו (ראה בתוכחה שבערבות מואב –
הנגעים כאב-טיפוס למחלות בכלל במובן מסוים נכון לומר שפרשיות הנגעים מתייחסות בעצם למכלול סוגי המחלות בתורה. בפרשת בשלח, לאחר המתקת מי מרה, נאמר: אם שמע תשמע לקול ה' אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצוותיו ושמרת כל חקיו, כל המחלה אשר שמתי
עניין פרה אדומה לפי פשוטם של דברים, הוא רמז-כפרה-בשורש של החטא הקדמון שהביא לעולם מיתה וטומאת מת, היינו טמטום של יאוש וחידלון לנוכח המוות האופף את הכול, ו'מדביק' את כל הבא במגע קרוב עמו; התחושה של תוקפו הנראה-כמוחלט של חוק
פרשת צו, בחציה הראשון, מתייחסת כמובן לפרשת ויקרא ומשלימה את פרטי מעשה הקרבנות כסדרן בפרשת ויקרא, מלבד השלמים שבאו כאן בסוף הסדר, בעוד ששם מקומם בין המנחה לחטאת. בפרשת ויקרא עוסקים בעיקר במביאים, בסיבת ההבאה ובמינו של הקרבן, ואילו כאן
רמזי תשובה במעשה הפרה במצוה זו של פרה אדומה הורתה לנו התורה את דרך התשובה הגמורה לאחר החטא, וכיצד מסלקין את החטא שלא ישאיר אחריו שום רושם כלל. אדם שנכשל בחטא, אפילו מתחרט עליו אחר כך ועוזבו, הרי החטא כבר
הכסף נתון לך והעם לעשות בו כטוב בעיניך – ואם כן מהו זה שאומר המלך בסוף מי הוא זה ואי זה הוא אשר מלאו לבו לעשות כן? ולומר שהחליף רצונו אינו נראה, כי תגובתו נשמעת אותנטית לגמרי. גם ידוע שהמגילה