במאמר לפרשת פקודי הארכנו לבאר איך המשכן מהווה גרעין יסוד שאינו מתכלה למשכנות-מקדשות שיצאו ו'התפתחו' ממנו, שגדולים 'פי שניים' ומפוארים ו'יציבים' ממנו, אך אינם שלמים כמוהו, שעל-כן שלטה בהם יד אויב ו"נתמשכנו" בעוונותינו, וכפי שנרמז בתחילת פקודי ב"המשכן – משכן",
רבי אברהם אליהו כי טוב זכר צדיק לברכה – הרבה פנים היו לו, ובשלש מהן הוא נגלה אלינו בכתביו: כמחנך-אוֹמֵן, כמְסַפר-אָמן וכסופר-אוּמן. המחנך-האוֹמֵן מכל המלאכות הרבות שבהן עסק רא"א כי טוב ז"ל (מהן מלאכות כפים, מהן עבודות שבכתיבה ובעסקי צבור)
בשני שירי הגעגועים לסבא אני נאחזת בזכרו ובעיקר בשבת שלו. השיר הראשון נתלה במרכזה של השבת – הקידוש שערך בבוקרה, ובשיר השני אני נתלית בשולי אדרתה-אדרתו של סבא אליהו בעת הסתלקות. השירים הללו מדברים בכיסופיה של נכדה בכורה אל סב
'ואתה תצוה' עולה 'בראשית', ומכוון יפה לצירוף (מצירופי בראשית שבתיקוני הזהר): בית-אֹשר, שכן 'ואתה' עולה 'בית', ו'תצוה' עולה 'אשר'. מתבקש אפוא לקשור את פרשתנו למעשה בראשית.
שקלים שנתו של המקדש מתחילה כידוע בניסן – שהוא ראש השנה לחדשים (וחידושים בכלל – ראה במבוא), לרגלים, ולמלכות ישראל – וכן הוא "ראש השנה לתרומת שקלים" (ראש השנה פרק א'). שכל צורכי קרבנות הציבור נעשים מן הכסף החדש המובא
אנו נוהגים, ברגיל, לעסוק במקדש בבחינת מקום: מיקומו בעולם, צורתו, תבניתו, מידותיו, טיב החומרים ודרכי הבניין. ובקיצור – איכותו הפיזית במישור הגשמי, המוחשי. רוב המקורות שבידינו עוסקים בדרך הטבע בממד זה.ואולם, כפי הידוע מספר יצירה, כל נושא מופיע בשלשה ממדים
המשפט הראשון, משפט עבד עברי, מכוּון ומתייחס לדיבר הראשון – "אנכי… אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". לפיכך מדבר ירמיהו (פרק לד – הפטרת הפרשה) רגע לפני החורבן על הברית שנכרתה עם יציאת מצרים (ייתכן שהכוונה לברית סיני שמוזכרת בסוף
ארבעה ראשי פרקים הם בלימודנו בנושא זה ששמו מעמד הר-סיני: הזכות, הקניין, הייעוד, והאימונים. [הזכות] אנחנו מברכים בכל יום על התורה, ברכת התורה. (אני מניח שגם הנשים מברכות). ברכה אחת אנחנו מייחדים "ברוך אתה ה', נותן התורה". אחר כך באה ברכה שנייה:
לפי פשט המקרא, יתרו לפני מתן תורה בא. ואין בביקור הזה רמז על רצון לגיור והסתפחות אל תרבות אחרת, אלא הצהרת הזדהות עם הנרדף, והודיה לה' אלוקי המשפט והצדק, אלוקי אברהם (סבו של יתרו-בן-מדין-בן-קטורה) שלא נודע לו הוי"ה בשמו, אלא
ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם. מָרִים אותיות מִריָם – וכפי שאמרו רבותינו (תענית ט,א) שהבאר בזכותה, שעל כן פסקו המים כאשר מתה בקדש-מדבר-צין ככתוב בפרשת חוקת, ונכון אם כן להניח שכאן, במרה, תחילתה של באר מרים.
שבט בלשון הקודש הרי הוא חוטר, נצר, ענף צעיר היוצא מן העץ בתקופה זו, שכבר ירדו רוב גשמי שנה ועולה השרף באילנות המתחילים לחנוט פרותיהן. כל כוח העץ הקשה מצוי בחוטר, האזרח הרענן, ועם זאת הוא מראה סימני חיים ומעיד
חלוקת המכות לשבע-שלוש בשתי הפרשיות וארא-בא, הרמוזה גם בשתי האותיות הראשונות של הפרשיות, היא בכללות חלוקה בין המידות והמוחין, כאשר המידות-הרגשות (והדבורים והמעשים) הנגלים, הם כמו תולדות למוחין הפנימיים הנסתרים המולידים אותם,