ניתן לומר שספר בראשית "בו נתעסק הקב"ה לברוא את עולמו" (כלשון המדרש), מתאר את הרצון או ה'ניסוי' הראשון שהעולם כולו יאיר מכבודו יתברך, ואת מין האדם החוזר שוב ושוב ומקלקל ופורע את עצת הבורא ומביאו להתנחם כביכול על בריאתו, ואילו

כשהיו ישראל נתונים בשעבוד קשה של מצרים, מוכים ולוקים נאנחים ונאנקים, ועינוייהם הלכו הלוך וגבור והנוגשים אצים: 'כלו מעשיכם - כאשר בהיות התבן'; - אז בא אליהם משה בדבר ה' וגולל לפניהם תכנית גאולה רחבה מני ים ומסוף העולם ועד סופו

ואני בבאי מפדן מתה עלי רחל… ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם. יונתן בן עוזיאל, רש"י, ראב"ע ורד"ק, כולם פירשו זאת כהתנצלות על הקבורה, כלפי שמבקש לקוברו עם אבותיו. אך קשה שאם כן אין כאן מקומו, אלא בתחילת הפרשה כשקרא

במידה רבה חודש טבת הוא היפוכו הגמור של כסלו. אם כסלו עומד בסימן "יוצר אור", הרי טבת סימנו "בורא חשך"; אם נתפוס את כסלו כפרי הנחמד למראה, יהיה טבת לעומתו – הגרעין הקשה שבקרקע; אם עניינו של כסלו להיות מוסיף

דומה כי ימי כסלו וחגו חג החנוכה אין כמותם נאים לקרב את המקדש אל הלבבות, אין כיוצא בהם מיטיבים ומעמיקים להחדיר את אורו של מקדש אל סדקי הנפש הישראלית. זיוום הצנוע של "הנרות הללו" – שנמסך בהם מנוגה נרות מנורת

"שאלו פילוסופין את הזקנים ברומי: אם אין רצונו בעבודה זרה מפני מה אינו מבטלה? אמרו להם: …הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים למזלות – יאבד עולמו מפני השוטים?! אלא עולם כמנהגו נוהג, ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין" (עבודה זרה

"וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען"   בניגוד לעשו שהלך "אל ארץ" – אל מרחבי ארץ ללא פחד וללא התקשרות למורישיו, ונאחז בה, כמפורש בסוף הפרשה הקודמת, הרי יעקב נשאר בארץ מגורי אבותיו ("שראוי לאדם לגור בעיר אבותיו לכבוד

לאורך כל דרכו של יוסף, החן והיופי כמו צוררים זה לזה: כשיוסף נושא חן ואהוב אצל אביו, הוא (וגם אביו) נוטה לממש את העובדה: מתייפה בכתונת פסים, נוקט בעמדת ביקורת כלפי אחיו הנופלים ממנו, ושבוי או שרוי בחלומות של גדולה

וישלח יעקב מלאכים לפניו אל עשו אחיו וגו' כולנו מכירים את מאמר חז"ל (במסכת שבת קיט,ב) "שני מלאכי השרת מלווים לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע, כשבא לביתו ומצא נר דלוק ושולחן ערוך ומיטה מוצעת,

ישנם שלושה מלים, או צירופי מלים, המשלימים את יעקב לישראל בגימטריא ובאופן ענייני: יעקב שטן = ישראל יעקב בן רבקה = ישראל יעקב פכים קטנים = ישראל. השטן הלוא הוא שרו של עשו, זה "האיש" שנאבק עם יעקב במשך לילה

  ויחלום והנה סולם מוצב ארצה… והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו – והנה ה' נצב עליו וגו' על מי ניצב ה', על הסולם (כדעת רמב"ם במו"נ א,טו) או על יעקב (כנראה מרס"ג)? רבי יוסף בכור שור הביא את שני

  ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש יודע ציד איש שדה ויעקב איש תם יושב אהלים. לדברי רבותינו, היה זה ביום מותו של אברהם, והנערים, לפי חשבון השנים, היו בני חמש עשרה – הגיל המתאים להיכנס לתלמוד, כפי ששנינו במסכת אבות.