הפרשה השבע-עשרה בסדר: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ואהבת… וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" – פרשה קצרה והרבה גופי תורה תלויין בה: קבלת עול מלכות שמים בכל עת תדיר, תלמוד תורה לבנים, תפילין ומזוזה – כל כולה הדרכה בעניין
הנחמה הכפולה, "נחמו נחמו", רומזת על שתי רמות של נחמה, והדבר הפשוט שעולה על הדעת בקשר לכך, הוא לא רק התנחמות במה שנשאר, בכך שגם לאחר החורבן "הותיר ה' לנו שריד כמעט" ו"לא עשה כלה את שארית יעקב", אלא גם
פרשת ואתחנן נקראת תמיד בשבת נחמו, הראשונה ל"שבע של נחמה" (שהיא כמובן כנגד חסד-אברהם), ונכון לבקש בפרשה עניינים הקשורים לנחמה (ולחסד ואהבה), ובכך, ממילא, לקשור בין הפרשה להפטרה.
ארבעה ראשי פרקים הם בלימודנו בנושא זה ששמו מעמד הר-סיני: הזכות, הקניין, הייעוד, והאימונים. [הזכות] אנחנו מברכים בכל יום על התורה, ברכת התורה. (אני מניח שגם הנשים מברכות). ברכה אחת אנחנו מייחדים "ברוך אתה ה', נותן התורה". אחר כך באה ברכה שנייה:
חדש מנחם-אב הרי הוא, כשמו, מוכן ועומד לנחמה גמורה, נחמה בכפליים. בו מתנחם הקב"ה על הרעה אשר מצאה את עמו ומעורר רחמים עליהם כרחם אב על בנים, ובת קול מפוצצת ואומרת: אוי לי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי, מה
(דברי סיום מר' אליהו כי טוב לתזכיר "עינא פקיחא" מאת ר' יוסף ביגון) עתה היום, ר' יוסף איננו. גדולי הדור שר' יוסף בא בסודם וקיבל הסכמתם, אינם. אותו גרעין ראשון של ארגון 'עינא פקיחא' שר' יוסף מדבר בשמם, אף הוא
"עצרת פעמים חמשה (בסיון), פעמים ששה, ופעמים שבעה" (תוספתא ערכין א,ד). כלומר, החג תלוי רק ביום החמשים לספירה ככתוב, ולכן כשהיו מקדשים חדשים על פי הראיה יכול הוא לחול בחמשה בסיון, כאשר גם אייר מלא, וגם בשבעה בו, כאשר ניסן
ט"ו תמוז תשל"ג ירושת"ו לכבוד מר א. ש. לאוי"ט, גייטסהד יצ"ו אחדשה"ט, חן חן למר על יקרת מכתבו מלא דברי נועם וחן עם תוכחה מגולה, אני מכיר טובה למר שכן אני משתמש בהזדמנות זו להשתדל להסיר ממני טרוניות מני רבים
. משה ועמו לעולם לא יפרדו. מאז נעשה משה רועה לישראל, קשר עמם קשר אל אהבה שלא תימוט לעולם. לא זז מהם יום אחד מלבד שלוש פעמים של ארבעים יום וארבעים לילה שעשה בהר, לא למענו כי אם למענם בלבד.
העלייה והנפילה כרוכות יחד אתה מוצא, דור ראשון של גאולי ה', דור דעה, דור אומרי 'נעשה ונשמע' ומקבלי תורה, דור בחוניו ובני רחומיו, לא כיסתה עליהם תורה על כל חטאותם; ולא עוד, אלא שכל חטא עוון ופשע אשר חטאו עוו
במלכות שבנצח נכון לדבר על בחינת הארץ שבמשה, הקרוב יותר מצד טבעו הראשוני לשמים (ראו בנצח שבנצח). מראשית הגילוי בסנה ולאורך כל הדרך ברור שכל מגמת הפנים לצאת ממצרים אל ארץ טובה ורחבה, להוריד תורה מן השמים לארץ ולעלות מן
המלה עקב נדרשת, כידוע בדברי רז"ל, כלפי "מצוות שאדם דש בעקביו". הדרוש הזה נראה רחוק במקצת אם לא שמים-לב גם להיפוכו החיובי, היינו ההליכה העקבית הרצופה והקבועה בעקבות ה' ומצוותיו, "עקב בצד אגודל", בלא להרפות ובלא לזלזל (-"לדוש בעקביים") בקטַנוֹת.