'השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר, קרבה שנת השבע שנת השמטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו, וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא'. גדול מה שנאמר בפרשה זו יותר ממה שנאמר בפרשה שלפניה, שאילו כבר

הפרשה השבע-עשרה בסדר: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד. ואהבת… וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך" – פרשה קצרה והרבה גופי תורה תלויין בה: קבלת עול מלכות שמים בכל עת תדיר, תלמוד תורה לבנים, תפילין ומזוזה – כל כולה הדרכה בעניין

פרשת ואתחנן נקראת תמיד בשבת נחמו, הראשונה ל"שבע של נחמה" (שהיא כמובן כנגד חסד-אברהם), ונכון לבקש בפרשה עניינים הקשורים לנחמה (ולחסד ואהבה), ובכך, ממילא, לקשור בין הפרשה להפטרה.

הנחמה הכפולה, "נחמו נחמו", רומזת על שתי רמות של נחמה, והדבר הפשוט שעולה על הדעת בקשר לכך, הוא לא רק התנחמות במה שנשאר, בכך שגם לאחר החורבן "הותיר ה' לנו שריד כמעט" ו"לא עשה כלה את שארית יעקב", אלא גם

. משה ועמו לעולם לא יפרדו. מאז נעשה משה רועה לישראל, קשר עמם קשר אל אהבה שלא תימוט לעולם. לא זז מהם יום אחד מלבד שלוש פעמים של ארבעים יום וארבעים לילה שעשה בהר, לא למענו כי אם למענם בלבד.

העלייה והנפילה כרוכות יחד אתה מוצא, דור ראשון של גאולי ה', דור דעה, דור אומרי 'נעשה ונשמע' ומקבלי תורה, דור בחוניו ובני רחומיו, לא כיסתה עליהם תורה על כל חטאותם; ולא עוד, אלא שכל חטא עוון ופשע אשר חטאו עוו

במלכות שבנצח נכון לדבר על בחינת הארץ שבמשה, הקרוב יותר מצד טבעו הראשוני לשמים (ראו בנצח שבנצח). מראשית הגילוי בסנה ולאורך כל הדרך ברור שכל מגמת הפנים לצאת ממצרים אל ארץ טובה ורחבה, להוריד תורה מן השמים לארץ ולעלות מן

המלה עקב נדרשת, כידוע בדברי רז"ל, כלפי "מצוות שאדם דש בעקביו". הדרוש הזה נראה רחוק במקצת אם לא שמים-לב גם להיפוכו החיובי, היינו ההליכה העקבית הרצופה והקבועה בעקבות ה' ומצוותיו, "עקב בצד אגודל", בלא להרפות ובלא לזלזל (-"לדוש בעקביים") בקטַנוֹת.

הקונטרס שלפנינו מורכב משני מאמרים שכתבם המחבר לספר 'התודעה'. האחד, מאמר על יום ה' באייר שנכתב כפרק בספר התודעה המקורי בשנת תשכ"ב, והשני, שחזורו של מאמר זה (שכן לא זכר המחבר שאותו מאמר עדיין קיים) – כפרק לתרגום האנגלי של הספר,

ד' אייר תש"ז לכבוד ידידנו…… ברוקלין – ניו-יורק אחדשה"ט. ……… במכתבך אתה מפיל עלינו אימה ופחד, שמא נערוך כאן מגבית לטובת נצרכי אמריקה… השלך על ה' יהבך. אל תאמר שהשעה אינה כשרה, כי עוד לא היתה לנו שעה כשרה. כל

בין יראים מפני התוכחה לשאינם יראים שומעי תוכחתו של משה, שהוכיחם בשלושים ושבעה (או שלושים ושישה) ימיו האחרונים, מתחילת סדר 'אלה הדברים' עד סופו, מיום אחד בשבט עד יום ז' באדר – כולם צדיקים היו ודאי. עליהם משה אומר: 'ה'

(פורסם בכתב העת 'קוממיות', אלול תש"ה) הוי, מי יגלה עפר מעיניכם, וראיתם את המתים אשר בארץ החיים המה, ואת החיים אשר בעולם התוהו יתהלכו. – ושמעתם את קול המתים הזועקים מקברם לתחייה, ואת דממת החיים על פני האדמה שנפשם מוכת