וענוָתך תרבני כך אמר דוד (תהלים יח): 'וימינך תסעדני וענותך תרבני' – כלומר: מי שזוכה לענוה שכולה אמת ולשם שמים, זוכה לגדולה שאין למעלה הימנה. צא ולמד ממשה רבינו שהכתיבה עליו תורה: 'והאיש משה ענו מאד, מכל האדם אשר על

מדוע מתחילה הפרשה באמצע עניין – בבני גרשון ומשמרת משאם, לאחר בני קהת שמשמרתם בפרשת במדבר? ובסוף הפרשה – מדוע חנוכת הנשיאים שהחלה ביום הימשח המשכן, באחד בניסן, כתובה כאן, לאחר המניינים והפקודים שהחלו באייר?

ברכת כהנים ברכה כשברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, במידת החסד בראו, להטיב עם בריותיו. אף על פי שהשאיר את הפתח פתוח גם לרע, שאם יקלקל אדם מעשיו ימשוך עליו צרות רעות ורבות, לא עשה כן אלא בשביל החסד שיהיה

מתוך ההיקש שהוקש חג השבועות לחג המצות, למדו רבותינו שגם לקרבנות חובת היחיד – ראיה וחגיגה – של חג השבועות, יש תשלומין כל שבעה, היינו גם בששת הימים שלאחר החג. ברור אפוא ששלמי החגיגה שניתנו להאכל 'התפזרו' פחות או

אמרו רבותינו ז"ל: 'המגילה הזו (מגילת רות) אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא התר ולא איסור, ולמה נכתבה? ללמדך שכר של גומלי חסדים'; — והלא כמה גופי מצוה וכמה גופי הלכה אנו למדים ממגילה זו — דיני גרים, דיני מתנות

ומשה עלה אל האלקים ויקרא אליו ה' מן ההר לאמר, כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל: אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי: ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי. והייתם לי

"עצרת פעמים חמשה (בסיון), פעמים ששה, ופעמים שבעה" (תוספתא ערכין א,ד). כלומר, החג תלוי רק ביום החמשים לספירה ככתוב, ולכן כשהיו מקדשים חדשים על פי הראיה יכול הוא לחול בחמשה בסיון, כאשר גם אייר מלא, וגם בשבעה בו, כאשר ניסן

במסכת מנחות (צט,ב): אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית – קיים "לא ימוש (ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה)". ועוד שם: שאל בן דמה, בן אחותו של

מספר הבכורות, 22273, יחסית למספר הכללי 603650, הוא בקירוב אחד לשלושים, ואם נניח שמספר הנפשות מבן חודש ועד בן עשרים הוא לערך כמספרם מבן עשרים ומעלה (כפי שהוא כמדומה היום), נמצא שמספר הבכורות (שנמנו מבן חדש ככתוב) הוא קרוב לאחד

ספירת המלכות, התחתונה בספירות, המובן הראשוני שלה הוא – בניגוד לטעות רווחת – אינו מדגיש את המלך, אלא את בני המדינה, 'הציבור הרחב', הפשוט, ה'עממי' והסתמי (עם מלשון עמום) הממלא את רחובות הממלכה ובעצם מהווה אותה. משום כך פנימיות ספירת

ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו. וכי כך הוא החשבון , והלא לא היה צריך לומר אלא 'מאה מכם שני אלפים ירדופו (- יחס של אחד לעשרים כמו בחמשה-מאה)?!' אלא אינו דומה מועטין העושים את התורה למרובין העושים

אם ההוד הוא האחרון במידות הפרטיות (ראה מלכות שבהוד), הרי מעתה ואילך עוסקים אנו ב"כוללים", ושבוע היסוד הקרוי כל בפסוק הספירות ("לך ה' הגדולה (- חסד כנודע) והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל (בגימטריא יסוד) בשמים ובארץ, לך ה' הממלכה"),