"אדם נברא בראש השנה" (ראו ראש השנה יא. ויקרא רבה כט). פירוש, בראש השנה נבראה האדמיות, האנושיות, שמתבטאת בכך שיש נברא שמכיר מתוך עצמו את בוראו ויודע שיש דין ויש דיין, ובזה הוא נבדל מלהיות שבוי וסגור בטבעו הנתון, כי

משהגיעו הימים הנוראים, הניחו בעלי האומנויות את 'מנייניהם, בעלי בתים את בתי מדרשותיהם, ובאו רובם ככולם להתפלל בבית הכנסת הגדול עם הרב מרא דאתרא, לשמוע את נועם זמירותיו ולהקשיב לעתרת תחינותיו. רק אותם שכוחם לא היה אתם לעמוד צפופים רובו

בין יראים מפני התוכחה לשאינם יראים שומעי תוכחתו של משה, שהוכיחם בשלושים ושבעה (או שלושים ושישה) ימיו האחרונים, מתחילת סדר 'אלה הדברים' עד סופו, מיום אחד בשבט עד יום ז' באדר – כולם צדיקים היו ודאי. עליהם משה אומר: 'ה'

הרי כבר אמרנו שגדול כחו של ר' משה ליב בניגון יותר מאחרים, וכשהוא עובר לפני התיבה, הכל רצין לשמוע אל רינתו ואל תפלתו. כמה מופלאים כל מעשיו של אותו צדיק – כשהוא מתפלל לעצמו ואינו עובר לפני התיבה, אין אדם

'אלה יעמדו לברך את העם על הר גרזים בעברכם את הירדן: שמעון ולוי ויהודה ויששכר ויוסף ובנימין. ואלה יעמדו על הקללה בהר עיבל: ראובן גד ואשר וזבולון דן ונפתלי'. מה הטעם שחלוקת שנים עשר השבטים בסדר זה המפורש בכתובים כאן,

בפרשת כי תבוא, הששית בשבע-של-נחמה, בולט ומובהק הקשר לספירה הששית, ספירת היסוד, "אות ברית קדש", שכן רובה ככולה עוסקת ב"דברי הברית" שנכרתה בערבות מואב, לקראת הביאה אל הארץ אשר בה פותחת הפרשה.

לא נראהו מעתה עוד, יושב על כיסא כבודו חומל כל איש מצוק ומר לב במאמר פיו. בספוג לתוך לבו צרתו של חברו ומחזיר ללב חברו תקווה ואמונה ביטחון והתחזקות היוצאים מתוך לבו להחיות נפשות נדכאות. לא נשמע עוד קולו בבוא

רבי צדוק הכהן (רבינוביץ) מלובלין, זכר צדיק לברכה, נולד ביום כב בשבט תקפ"ג (1823), לאבי רבי יעקב שהיה רב העיר קריזבורג שבקורלנד (ליטא), סביבה של מתנגדים לדרך החסידות.

פרשת כי תצא, החמישית בשבע-של-נחמה, עומדת כנגד הספירה החמישית בשבעת ימי הבניין, ספירת ההוד, שבפנימיות, בנפש האדם, היא מדת התמימות, שכן התם שתוכו-כברו, מודה על האמת, כיהודה שהודה ולא בוש, ותוכיותו מוקרנת על פניו כקרני הוד.

'כי יקרא קן צפור לפניך בדרך וגו' והאם רובצת על האפרוחים או על הביצים, לא תקח האם על הבנים. שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך' וגו'. לא אסרה תורה על האדם לצוד ציד-ציפור להנאתו, בכל תחבולה שהוא רואה

עיון קל בפרשה מראה שהיא עוסקת בעיקר בציבוריות, במוסדות הציבור – שופט, מלך, כהן-לוי ונביא – ובמלחמותיו, ולא מדובר בנושאים דתיים-חגיגיים מובהקים כבפרשת ראה, אלא בעניינים ארציים-מדיניים. מי שעולה ספק בלבו, ברבות עתים וימים של גלות בארץ-לא-לנו, אם היהדות היא

תמים תהיה עם ה' אלֹקיך – מצווה זו כתובה בתורה. 'התהלך עמו בתמימות ותצפה לו ולא תחקור אחר עתידות אלא כל מה שיבוא עליך קבל בתמימות ואז תהיה עמו ולחלקו' – כך פירשה רש"י למצווה זו. כמה פיקחון עיניים, כמה