במאמר לפרשת פקודי הארכנו לבאר איך המשכן מהווה גרעין יסוד שאינו מתכלה למשכנות-מקדשות שיצאו ו'התפתחו' ממנו, שגדולים 'פי שניים' ומפוארים ו'יציבים' ממנו, אך אינם שלמים כמוהו, שעל-כן שלטה בהם יד אויב ו"נתמשכנו" בעוונותינו, וכפי שנרמז בתחילת פקודי ב"המשכן – משכן",
הגדול אינו רשאי להיות קטן. מעשהו אפשר שיהיה קטן שבקטנים; ברם, לבו ומחשבתו ברוממות תמיד. תכנית עלייתו עד לגבהי מרומים, צריכה שתהא כתובה ומגוללת לפניו תמיד; יודע אותה וזוכרה בכל שעה והוגה בה בכל עת. מהרה תבוא שעתו ויעלה מעלה
יהודה איזנברג ניו יורק מורי, זכרונו לברכה מורי לא למד מעולם בסמינר. הוא לא השתתף בהשתלמויות. בבית ספר לחינוך לא דרכה רגלו. הוא היה מורה. הוא השתלם כל ימיו. הוא חינך. תורה שהרביץ בנו בילדותנו – חיה בלבנו עד
רבי אברהם אליהו כי טוב זכר צדיק לברכה – הרבה פנים היו לו, ובשלש מהן הוא נגלה אלינו בכתביו: כמחנך-אוֹמֵן, כמְסַפר-אָמן וכסופר-אוּמן. המחנך-האוֹמֵן מכל המלאכות הרבות שבהן עסק רא"א כי טוב ז"ל (מהן מלאכות כפים, מהן עבודות שבכתיבה ובעסקי צבור)
בספר הזוהר מציינים את העובדה שלא נזכר משה בשמו בכל פרשת תצוה – מה שאין כיוצא בזה בכל פרשיות התורה מאז שנולד משה, מלבד כמה פרשיות בספר דברים בהם הוא עצמו המדבר – וקושרים זאת לדבריו אל ה' לאחר מעשה
בשני שירי הגעגועים לסבא אני נאחזת בזכרו ובעיקר בשבת שלו. השיר הראשון נתלה במרכזה של השבת – הקידוש שערך בבוקרה, ובשיר השני אני נתלית בשולי אדרתה-אדרתו של סבא אליהו בעת הסתלקות. השירים הללו מדברים בכיסופיה של נכדה בכורה אל סב
הדבר המרתיע ביותר בנסיון לכתוב על אבינו ז"ל הוא החשש שמא יגרר הכותב אחר הערכות שאינן של אמת ומליצות שהנבוב בהן מרובה על הממש. אבא שהיה איש ההבעה הלשונית העשירה ידע היטב שלא להגרר אחר תשפוכת מלים של סתם ולהישאר
נולד בג' בניסן תרע"ב בוורשה. בית ההורים – עניים מרודים ומכובדים ביותר. האבא תלמיד חכם מובהק, חריף וחסיד ותיק. כל ימיו עוסק במשא-ומתן ואין ההצלחה מאירה לו פנים לעולם, אבל זיו פניו הקורנות תמיד ומעמד הכבוד שרכש בסביבה שרבים משכימים
שקלים שנתו של המקדש מתחילה כידוע בניסן – שהוא ראש השנה לחדשים (וחידושים בכלל – ראה במבוא), לרגלים, ולמלכות ישראל – וכן הוא "ראש השנה לתרומת שקלים" (ראש השנה פרק א'). שכל צורכי קרבנות הציבור נעשים מן הכסף החדש המובא
'ואתה תצוה' עולה 'בראשית', ומכוון יפה לצירוף (מצירופי בראשית שבתיקוני הזהר): בית-אֹשר, שכן 'ואתה' עולה 'בית', ו'תצוה' עולה 'אשר'. מתבקש אפוא לקשור את פרשתנו למעשה בראשית.
המשפט הראשון, משפט עבד עברי, מכוּון ומתייחס לדיבר הראשון – "אנכי… אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". לפיכך מדבר ירמיהו (פרק לד – הפטרת הפרשה) רגע לפני החורבן על הברית שנכרתה עם יציאת מצרים (ייתכן שהכוונה לברית סיני שמוזכרת בסוף
לפי פשט המקרא, יתרו לפני מתן תורה בא. ואין בביקור הזה רמז על רצון לגיור והסתפחות אל תרבות אחרת, אלא הצהרת הזדהות עם הנרדף, והודיה לה' אלוקי המשפט והצדק, אלוקי אברהם (סבו של יתרו-בן-מדין-בן-קטורה) שלא נודע לו הוי"ה בשמו, אלא