מלכויות – יז בניסן / ר' עודד כיטוב
השבתת השאור של ערב פסח מקדימה את ליל הפסח אשר בו נפתח הפה להיות פה-סח, "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", חוש הדיבור של חדש ניסן (עפ"י ספר יצירה) עומד כעת על מילויו, כמו הסהר-הירח, וכולנו מסובים דרך חירות כבני
השבתת השאור של ערב פסח מקדימה את ליל הפסח אשר בו נפתח הפה להיות פה-סח, "בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך", חוש הדיבור של חדש ניסן (עפ"י ספר יצירה) עומד כעת על מילויו, כמו הסהר-הירח, וכולנו מסובים דרך חירות כבני
באות ט"ו דוּבַּר על מחיית עמלק (הגס) הקודמת להעמדת מלך מבית דוד – ורמוזה בהשבתת השאור של ערב פסח, בטרם התקדש חג, בו מופיע בכבודו המלך ה' בתוך מצרים ונעשים כל ישראל בני מלכים, 'בני חורין' שמלכם בראשם – ועל
בהוד שבנצח נציין את קרני ההוד של משה, שזכה להם ברדתו מהר סיני בשלישית ושני הלוחות האחרונים, "לוחות של בעלי תשובה" בידו, ככתוב בסוף סדר כי-תשא. בדרך כלל הנצח נחשב כח מופנם, לעומת ההוד הניכר על הפנים, כאשר התוך יוצא
פסח כידוע משמעו דילוג. "...זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים ואת בתינו הציל" – כביכול באורח פלא דילג המשחית במרוצתו השועטת ועקף את בתינו למראה הדם אשר על פתחי הבתים [ובמישור אחר:
פרשת צו, בחציה הראשון, מתייחסת כמובן לפרשת ויקרא ומשלימה את פרטי מעשה הקרבנות כסדרן בפרשת ויקרא, מלבד השלמים שבאו כאן בסוף הסדר, בעוד ששם מקומם בין המנחה לחטאת. בפרשת ויקרא עוסקים בעיקר במביאים, בסיבת ההבאה ובמינו של הקרבן, ואילו כאן
ט. יום ועש"ק מצורע ושבת הגדול ח' ניסן, נשיא מנשה גמליאל בן פדהצור. מנשה בכור יוסף הוא 'יוסף שביוסף',[1] יסוד שביסוד, 'זכר שבזכר', ושמו מעיד עליו שיש בו נטייה לניתוק (כמו גיד הנשה), וכדברי יוסף בלידתו "כי נשני אלקים את כל
גד בכור זלפה שפחת לאה, משמש כפי הנראה ליהודה-דוד-המלך הגובר בבני לאה, כעין 'קומנדו' – יחידה מיוחדת למבצעים נועזים – לפעמים בעורף האויב – הדורשים כושר מעולה, נחרצות, זריזות יתרה, ויכולת הֵעלמות בלא להשאיר עקבות. כדברי רבותינו זלפה אמו צעירה
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה וגו'. וברש"י (ממדרש תנחומא): המשכן משכן – שני פעמים – רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עוונותיהם של ישראל. [ורמז רמזו: משכן עולה 410, כמנין שנות בית ראשון; המשכן עם 5
עניין פרה אדומה לפי פשוטם של דברים, הוא רמז-כפרה-בשורש של החטא הקדמון שהביא לעולם מיתה וטומאת מת, היינו טמטום של יאוש וחידלון לנוכח המוות האופף את הכול, ו'מדביק' את כל הבא במגע קרוב עמו; התחושה של תוקפו הנראה-כמוחלט של חוק
ויקהל משה עולה מלכות. מלכות היא כידוע הספירה האחרונה, ועניינה הארץ התחתונה (לעומת שאר הספירות שהן 'שמיימיות' ביחס אליה); המציאות כפי שהיא (לעומת המהות); העם לעומת המלך; ובעצם, הבריאה כולה לעומת בוראה, שבראה כדי לממש או לבטא את מידת מלכותו,
רמזי תשובה במעשה הפרה במצוה זו של פרה אדומה הורתה לנו התורה את דרך התשובה הגמורה לאחר החטא, וכיצד מסלקין את החטא שלא ישאיר אחריו שום רושם כלל. אדם שנכשל בחטא, אפילו מתחרט עליו אחר כך ועוזבו, הרי החטא כבר
לאחר סילוק הדעת מכל הרעיונות של השנה הקודמת, נולד רעיון חדש לקראת ניסן שבו יוצאים ממצרים ומתחילה מלכות (ר"ה למלכי-מלכות ישראל, ונלמד זאת מיציאת מצרים בריש מס' ר"ה). הרעיון החדש הוא אם כן – איך 'ללבוש מלכות' ולהפעיל אותה במציאות,